תשובה:

חלק מהברכות שתקנו חכמים לברך בכל בוקר הן הברכות: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד" ו"שלא עשני אשה", שלוש ברכות אלו מהוות הודאה על כך שהקב"ה בחר בנו ונתן לנו את מצוותיו ואנו מחויבים בכל מצוותיו, לא כגויים, לא כעבדים, וגם לא כנשים, המחויבות רק בחלק מהמצוות.

ברור אם כן, שהברכה השלישית: "שלא עשני אשה", מיועדת לגברים בלבד, אך מובא בהלכה המנהג שהנשים מברכות "שעשני כרצונו", כמקבלות את דין הקב"ה שבחר שיקיימו רק חלק מהמצוות ובכך הם מקיימות את רצונו.

מנהג זה לא הובא בסידורו של אדמו"ר הזקן, ולכן יש הסבורים שדעתו שלא לאומרה, וכך הוא המנהג הנפוץ בחב"ד. אולם נשים שנהגו במשפחתן לומר ברכה זו - יכולות הן להמשיך במנהגן.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ד. אגרות קודש ח"כ ע' סג]

תשובה:

חכמים תקנו לברך בכל בוקר את 'ברכות השחר'. ברכות אלו נועדו למעשה להודות להקב"ה על הנאתנו מעולמו, ועלינו לברכם בפעם הראשונה שאנחנו נהנים מהם ביום.

בהתאם לזה, ראוי היה לברך כל ברכה בשעה שנתחייב בה, כלומר בשעת ההנאה הראשונה, ולדוגמא: בשעה שמתעורר – יברך "אלוקי נשמה", מתי שמתלבש – יברך "מלביש ערומים", כשיושב – יברך "מתיר אסורים" וכן הלאה, אולם מאחר שאין האדם שומר את ידיו נקיות בלילה וצריך ליטול את ידיו לפני שמברך, נמצא שאינו מברך עד לאחר שכבר התחייב בברכות אלו, לכן מובא בהלכה לאומרן כולן יחד בבית הכנסת. אך למעשה, נהוג בחב"ד לאומרן בבית לאחר נטילת ידים של שחרית.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מו ס"ב-ג. אגרות קודש חי"ט ע' שצ]

תשובה:

חכמים תקנו לברך בכל בוקר את 'ברכות השחר'. ברכות אלו נועדו למעשה להודות להקב"ה על הנאתנו מעולמו, ועלינו לברכם בפעם הראשונה שאנחנו נהנים מהם ביום.

ואכן, ברכות השחר מקיפות את כל צרכיו החיוניים של האדם: "אלוקי נשמה" – על החזרת הנשמה בבוקר, "מלביש ערומים" – על לבישת הבגדים, "פוקח עוורים" – על הראייה, "מתיר אסורים" – על האפשרות להניע את גופנו לאחר הלילה, "זוקף כפופים" – על זקיפות הקומה לאחר השינה. "שעשה לי כל צרכי" – על לבישת הנעליים, "המכין מצעדי גבר" – על ההליכה, ועוד.

סיבה נוספת לברכות אלו היא כדי להשלים מספר של מאה ברכות בכל יום, יחד עם הברכות שבתפילות וברכות המזון ועוד, כתקנתו של דוד המלך.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' מו ס"א]

תשובה:

חכמים תיקנו להזמין את העולים לתורה לפי סדר כהן, לוי וישראל, זאת כדי לכבד את הכהנים והלויים וכן כדי להרבות שלום בישראל ולמנוע מחלוקת. ויש להקפיד על כך, למעט מקרים חריגים בהם יש צורך להעלות מספר עולים ואין די עליות, אלא אם כן לא יעלו הכהן והלוי או הכהן לבדו, לאחר בקשת מחילה מהכהנים שימתינו מחוץ להיכל בית הכנסת בעת שמזמינים את הישראל לעלות במקומם.

אם אין כהן – קוראים ללוי או לישראל במקומו, ועל המעלה לוי במקום הכהן נאמר שיאריך ימים. באם העלו ישראל, מעלים גם אחריו ישראל ולא את הלוי. אם יש כהן ואין לוי – עולה הכהן שוב במקום הלוי, ואין מעלים כהן נוסף, כדי שלא יחשבו שהכהן הראשון היה פגום.

תשובה:

בעל קורא שטעה בקריאתו טעות הגורמת לשינוי ממשמעות הענין, אפילו בשינוי אות אחת או בניקוד, וכגון שהחליף בין 'חלב' בצירי ל'חלב' בקמץ וכיו"ב – חוזר למקום שטעה וממשיך לקרוא משם כראוי. ויש שהקפידו להחזירו מתחילת הפסוק. ואפילו אם כבר סיים את קריאת העלייה ובירך העולה ברכה אחרונה, מכל מקום יתקן עצמו בעלייה הבאה, אותה יתחיל לעולה הבא מהמקום שטעה בעלייה הקודמת.

אבל אם טעה בטעות כזו שאינה גורמת לשינוי משמעות הענין או שטעה בטעמים בלבד – אין מחזירים אותו. אכן, רבותינו נשיאינו הקפידו מאד על הקריאה בטעמים וגם כשטעה בעל הקורא בטעמים בלבד היו מחזירים אותו, גם כשהדבר לא שינה ממשמעות הענין.

תשובה:

בעבר קריאת-התורה היתה מתבצעת בפועל על ידי העולים לתורה עצמם, שכל אחד בתורו היה קורא את חלק הקריאה השייך אליו. אולם בימינו, המנהג הוא שבעל הקורא קורא עבור העולה, גם אם העולה מסוגל לקרוא בעצמו, והעולה קורא יחד אתו – בלחש.

נכון שהאבל ישתדל להיות הבעל קורא בעצמו במשך שנת האבלות, לפחות בקריאה של ימי שני וחמישי ומנחה של שבת.

על בעל הקריאה להכין היטב את הקריאה, כדי שתהיה שגורה בפיו, ויקרא במתינות, בדיוק ובהברה נכונה ובהדגשת כל מילה, ולפי טעמי המקרא.

במקום שאין בעל קורא הבקי בטעמים או שלא הכין את הפרשה כראוי, יכול לעמוד אדם אחר לצידו שיסייע לו, אם בקריאה בלחש מתוך החומש ואם בתנועות ידיים המורות את טעמי הקריאה, ובשעת הדחק – יקרא ללא טעמים ובלבל שיפסיק בסיום הפסוק ובאתנחתא.

תשובה:

לפני פתיחת הארון להוצאת ספר התורה, נוהגים בימים שני וחמישי לומר בעמידה את התחינה "א-ל ארך אפיים" וכו' . באם אין אומרים תחנון באותה התפילה – אין אומרים תחינה זו. בשבת ובחג בשחרית אומרים אז את הפסוקים "אתה הראת" וגו'. במנחה של שבת אומרים את הפסוק "ואני תפילתי" וגו'.

לאחר מכן מכבדים את אחד המתפללים בפתיחת ארון הקודש, כאשר המנהג הנפוץ הוא להסיט את הפרוכת מימין לשמאל. בשעה זו, כשהקהל כולו עומד, אומרים את הפסוקים "ויהי בנסוע הארון" וגו', ואת תפילת "בריך שמיה", ואין אומרים "אמן" לאחריה. בחגים ובימים הנוראים מקדימים לתפילה זו אמירת י"ג מדות ותפלת "ריבונו של עולם", וכפי שנדפס בסידורים.

לאחר מכן נהוג שפותח הארון מוציא את ספר התורה ונותנו לחזן וסוגר את הארון. כשהספר ביד ימינו, אומר החזן את הפסוק "גדלו לה' אתי" והקהל עונה "לך ה' הגדולה"', בשבת וחג הוא מקדים לפסוק זה גם את הפסוקים "שמע ישראל" ו"אחד אלוקינו", כאשר על פסוקים אלו הקהל חוזר אחריו. לאחר מכן נושא החזן את ספר התורה אל בימת הקריאה כאשר הציבור בהזדמנות זו מנשקים את ספר התורה ומלווים אותו.

תשובה:

תקנת קריאת-התורה נתקנה מלכתחילה כחובת קריאה על הציבור לשמוע את פסוקי התורה בציבור, ומכך שחלות חובה זו היא רק כאשר מתאסף ציבור בימי הקריאה, אולם כאשר אין ציבור שהתאסף, או כאשר אדם מתפלל ביחידות מכל סיבה שהיא, לא חלה חובת הקריאה.

כמו כן, ציבור שכבר קיימו את חובת הקריאה – אינם יכולים לקרוא בתורה שוב, גם כאשר יש צורך בעליות נוספות מעבר לשבעה הקרואים והמפטיר, אלא אם כן יש רוב מנין (6 אנשים) שלא שמעו את הקריאה, או שאפילו נכחו בשעת קריאת התורה אלא שהתכוונו בפירוש שאינם יוצאים ידי חובה בקריאה זו, שאז יכולים לצרף אליהם 4 אנשים נוספים שכבר שמעו את הקריאה ולהוציא ספר תורה ולקרוא בו לחובתם.

יצויין, כי לדעת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, הרי שבשביל לקרוא בתורה בתענית ציבור, די בכך שיש בקרב הציבור שלשה מתענים בלבד בכדי לקרוא בתורה את הקריאה המיוחדת לתענית.

תשובה:

תקנת קריאת-התורה בציבור - תקנה עתיקה היא, מימי משה רבינו, שיקראו בתורה בציבור בימים שני, חמישי וביום השבת. סדר זה נקבע כתקנה אחרי מה שנאמר "וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים", שמכך הבינו משה רבינו וכן הזקנים והנביאים, כי הצימאון נובע מכך שלא עסקו בתורה בציבור במשך שלשה ימים, ולכן תיקנו את התדירות הזו של קריאת התורה, כדי שלא יווצר מצב שעם ישראל ישהה יותר משלשה ימים ללא תורה.
בקריאת התורה בשני וחמישי קוראים את חלקה הראשון של פרשת השבוע, ומחלקים אותו לשלושה עולים, כאשר את הפרשה כולה קוראים בשבת, ומחלקים אותה לשבעה עולים.
בנוסף לתקנה זו קיימת תקנה נוספת, שתיקן עזרא הסופר – לקרוא בתורה בכל שבת במנחה את חלקה הראשון של הפרשה הבאה, כמו בשני וחמישי, זאת "משום יושבי קרנות", אותם שלא היו באים לשמוע את קריאת התורה במהלך השבוע, ומטעמים נוספים.
גם בראש חודש ובחגי ישראל וכן בתעניות ציבור קוראים בתורה בציבור מעניינו של יום.

תשובה:

כלל ידוע הוא בהלכות הכשרת כלים כי אופן ההכשרה היא "כבולעו כך פולטו", הווה אומר, כפי בליעת האיסור כך היא פליטתו והכשרתו של הכלי. לאור זאת, יש לדון אודות כלי שנאסר באמצעות שנכבש בו איסור, כיון שהאיסור לא נבלע בו באמצעות בישול ברותחין, שמא תועיל לו הגעלה בכלי ראשון ללא רתיחה או בעירוי רותחים מכלי ראשון בלבד.
ואכן, כתבו הפוסקים, כי למרות שהכלי צריך הגעלה בכלי ראשון, אך בעוד שבאיסור שנבלע בכלי באמצעות בישול יש להגעילו במים רותחים בכלי ראשון המעלים רתיחה ובועות, באיסור שנבלע באמצעות כבישה די בהגעלתו בכלי ראשון שהיו בו מים רותחים והוסר מהאש ואינו מעלה רתיחות, אולם לא מועילה לו הגעלה בעירוי מכלי ראשון בלבד, כיון שאין בכוחו להפליט את האיסור מכל הכלי, ואף בדיעבד, אם הכשיר באופן זה - אין הכלי מוכשר בכך.

תשובה:

1. דין 'כבוש כמבושל' נאמר גם בכלים, ולכן רוטב בשרי צונן ששהה בתוך כלי חלבי או חלב צונן ששהה בתוך כלי בשרי למשך זמן של יותר מ-24 שעות, ישנה הפלטה והבלעה מהמשקה והכלי מאחד לשני כמו בבישול והכלי נאסר מחמת שקיבל את טעם המין ההופכי, עם זאת המאכל שקיבל את הטעם הוא מותר, כיון שהוא כבר מקבל טעם פגום של המין ההופכי, לאחר שכבר עברו 24 שעות מאז שניתן בכלי, אלא אם כן מדובר בדבר חריף.
   עם זאת, אם לא מדובר בכבישה של המין ההופכי, אלא בכלי פרווה ששהה בו חלב או רוטב בשרי במשך 24 שעות, אינו הופך את הכלי לבשרי או חלבי, אם כי יש שהחמירו גם בזה.
   דינים אלו נאמרו בכל סוגי הכלים, בין בכלי חרס ובין בכלי עץ ופלסטיק. בכלי מתכת נחלקו הפוסקים אם נאמר בו דין כבישה, אולם למעשה נוקטים להחמיר שגם בו נאמר דין כבישה. בכלי זכוכית יש לעשות שאלת רב.

תשובה:

בשר וחלב וכן כל איסור והיתר שנכבשו יחד בתוך משקה צלול, או שהבשר נכבש בתוך החלב עצמו, אין הטעם עובר מאחד לשני ואוסרו אלא אם כן עברו 24 שעות.
כאשר יש ספק האם אכן נכבשו יחד למשך 24 שעות או פחות מכך, הרי שהדבר תלוי באיזה איסור מדובר, שכן באם מדובר באיסור בשר בחלב – יש להקל בספק זה, שכן איסור כבישה בבשר בחלב הוא רק מדרבנן, שמן התורה לא נאסר אלא בדרך בישול בלבד, ובכל ספק דרבנן מכריעים לקולא, אלא שאת בשר או חלב זה אין לבשל לאחר מכן, כיון שאז יש ספק שמא מבשל בשר שמעורב בו חלב או להיפך, וספק זה הוא כבר ספק בדין דאורייתא, שמכריעים בו לחומרא.
אולם אם מדובר לגבי דין כבוש בשאר מאכלות אסורות, כיון שאיסור כבוש בהם הוא מן התורה – מכריעים לחומרא גם במקרה של ספק. ויש מקילים גם בשאר איסורי תורה. ובשאלה מעשית יש לפנות לרב מורה הוראה.

תשובה:

בכדי שיעבור טעם ממאכל אסור לתוך מאכל או משקה של היתר באמצעות כבישה, צריך שיעור זמן מסוים, שבשהייה בנוזל פחות מזמן זה איננו בגדר כבוש כלל, והדבר משתנה בהתאם לסוג הנוזל בו נכבשו המאכלים.
שיעור הכבישה במים או בשאר משקה תפל הוא 'מעת לעת', כלומר, 24 שעות, אותם מחשבים מעת שהניחו את המאכל בתוך המשקה והוא שהה באותו המשקה במשך 24 שעות ברציפות. אם שהה המאכל משך זמן פחות מכך – אינו נחשב ל'כבוש', אך צריך להדיח את המאכל, ואם המאכל היה מבושל, צלוי או אפוי שנתרכך צריך לקלף ממנו כעובי אצבע ('כדי קליפה'), ואם היו בו בקעים או שהיה מתובל בתבלין – נאסר כולו.
אולם אם המאכל נשרה בתוך משקה בעל מליחות רבה, כבישה זו בכוחה לפעול פעולתה בזמן קצר ביותר, ובמשך זמן זה נאמרו כמה דעות, כאשר ההכרעה המקובלת היא שבתוך פחות מ-10 דקות כבר נעשה לכבוש, אך גם בפחות מכל הוא נאסר חלקית לפחות מחמת המליחות.
יצוין, כי מדובר במושגים כלליים בלבד, ובכל שאלה מעשית יש לפנות לרב מורה הוראה שיבחן את המקרה לגופו.

תשובה:

העברת טעם על ידי כבישה היא רק כאשר מאכל מוצק מונח בתוך נוזל, וגם אם הנוזל אינו צלול ממש והוא סמיך מעט, אך החתיכה המונחת בו יכולה להתנועע ממקום למקום – שייכת בו כבישה. אמנם ברוטב או כל נוזל שהוא סמיך באופן כזה שאין החתיכה יכולה להתנועע בו ממקום למקום – לא שייך בו כבישה.
לאור זאת, קטשופ (וכן חרדל מהסוג הנוזלי יותר, הנמכר בשפופרת), שהוא נחשב לנוזלי לענין זה, שנפלה חתיכת בשר לתוכו ושהתה בו שיעור כבישה – לא די להוציאה משם אלא כל הקטשופ נעשה בשרי, אלא אם כן היה בו ששים כנגד הבשר, שאז שאר הקטשופ הוא בחזקת פרווה. אבל במיונז (וכן בחרדל מהסוג הסמיך יותר, הנמכר בקופסה), למשל, שהונחה בתוכו כף בשרית עם שיורי מאכל על גביה ושהתה שם שיעור כבישה – די להוציאה יחד עם החלק שנגע בכף ושאר המיונז עודנו בחזקת פרווה.

תשובה:

אם חתך זית או מלפפון חמוץ בסכין בשרי, או שתחב בהם מזלג בשרי, הרי נעשה בשרי, מחמת שנבלע בו טעם על ידי דוחק הסכין והמזלג יחד עם החריפות, ואם לאחר מכן החזירו את הזית או המלפפון לכבישה יחד עם הזיתים או המלפפונים האחרים – שאר הזיתים והמלפפונים והמשקה בחזקת פרווה, באם היה בהם ששים כנגד החתיכה או כנגד חלק הסכין והמזלג שנתחב בה, אולם הזית והמלפפון עצמם נשארו בשריים כמקודם ואסור לאוכלם עם גבינה.
אמנם אם אין אותה חתיכת זית או מלפפון ניכרת ויש ששים כנגדה בשאר הזיתים והמלפפונים והמשקה – מתבטלת החתיכה בתוך שאר החתיכות וניתן לאוכלה עם גבינה.

תשובה:

אמרו בגמרא "כבוש הרי הוא כמבושל", כלומר, יש כוח של פליטה ובליעה בכבישה כמו בבישול. ומכאן, שכשם שהבישול גורם להתפשטות הטעם בכל החתיכות שבתבשיל ולאוסרם כך גם הכבישה מתפשטת בכל החתיכות הכבושות, וצריך שיהיה שיעור ביטול כנגד האיסור שנכבש עם ההיתר כמו באיסור שהתבשל עם היתר.
כל זאת הוא רק כאשר כל חתיכת ההיתר מונחת בתוך מי הכבישה עם האיסור, אך אם חלקה נמצא מחוץ למי הכבישה – לא חל דין כבוש על החלק שבחוץ והוא נשאר בהיתרו. זאת כאשר החתיכה אינה עם שומן אלא יבשה וכחושה, אבל אם יש בה שומן – נאסר גם חלק החתיכה שמחוץ למי הכבישה.
אולם מאחר שבהלכה זו יש פרטים נוספים הרי שבשאלה מעשית יש לפנות לרב מורה הוראה שידון בכל מקרה לגופו.

תשובה:

איסור בשר בחלב הוא כאשר בפגישת הבשר והחלב עבר טעם ממין אחד לשני ואסרו, ולצורך כך צריך שיהיה כוח שמפליט מהמין האחד ומבליע במין השני, מה שנעשה בדרך כלל על ידי חום.
אולם מצינו אופנים נוספים הגורמים העברת טעם בין המינים גם ללא חום כלל, ואחד מהם הוא על ידי כבישה, וכמו שאמרו בגמרא: "כבוש הרי הוא כמבושל", כלומר, יש כוח של פליטה ובליעה בכבישה כמו בבישול.
איסור זה קיים הן בכל איסורי התורה, כגון חתיכת בשר אסור שנכבשה בתוך נוזל מותר וכיו"ב, והן באיסור בשר בחלב, כגון חתיכת בשר שנכבשה בתוך חלב, או להיפך, שחתיכת גבינה נכבשה בתוך רוטב של בשר. אמנם, בשאר האיסורים הכבישה אוסרת מן התורה, ואילו בבשר בחלב, שאיסור התורה בו הוא רק ב"דרך בישול", איסור הכבישה בו הוא רק מדרבנן.

תשובה:

נאמר בגמרא, שאסור לאדם לישון בבית לבדו, ו'כל הישן בבית יחידי אחזתו לילית [רוח רעה]'. ויש בכך גירסאות שונות אם מדובר בשינה בלילה דוקא או אפילו בשעות היום, כאשר הכרעת אדמו"ר הזקן שעיקר הבעיה היא בשינת לילה או שינה ביום בבית חשוך.

וכתבו הפוסקים ש'בית' הכוונה גם לחדר, שגם כאשר מדובר בבית שגרים בו כמה אנשים, אין לישון לבד בחדר, ולכן יש להחמיר שאם יושן יחידי בחדר, שלא יהיה החדר נעול. ולמעשה המנהג הרווח להקל בזה ולישון לבד בחדר נעול כשיש עוד אנשים בבית, אם כי יש המקפידים להשאיר דלת פתוחה.

כמו כן המנהג להקל כשיש אור קטן בחדר, או אפילו אם נכנס אור אל החדר ממקום אחר, שכבר אינו נחשב לחדר חשוך ומותר לישון בו יחידי.

תשובה:

נוהגים שלא לשתות מים בעת 'התקופה', כאשר הכוונה לשעת חילופי התקופות, הם עונות השנה: אביב, קיץ, סתיו וחורף, והמנהג – שהובא גם בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן - הוא להיזהר משתיית המים בזמן המדוייק של חילופי התקופות, מחשש סכנה, ויש נזהרים שלא לשתות מים חצי שעה לפני הזמן המדויק של חילוף העונות וחצי שעה לאחריו, ומי שיש בידיו מים בשעה זו עליו לשופכם.

אכן, ניתן להניח ברזל או שאר מיני מתכות בתוך המים הללו ואז אין סכנה בשתייתם, ומסיבה זו רבים מקילים בדבר בזמננו, כאשר המים בכל אופן עוברים דרך צינורות ברזל ומתכת. כמו כן אפשר בשעה זו לשתות מים מבקבוק חדש או להוסיף להם תרכיז וכיו"ב שלא יהיו צלולים ואפשר גם להרתיחם לפני השתייה, אשר באופנים אלו אין לחשוש לשתותם. והמחמיר בזה תבוא עליו ברכה.

תשובה:

מובא בגמרא, כי אין להניח מאכלים (בין חיים ובין מבושלים) או משקים מתחת למיטה, משום שרוח רעה שורה עליהם, אפילו אם היו מכוסים בכלי ברזל.

יש להבהיר שמפשטות הלשון בגמרא ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן נראה כי החיסרון אינו אם הונחו שם בשעה שישנים על המיטה או דוקא בלילה, אלא משום שרוח רעה שורה על המקום שמתחת למיטה, ולכן גם אם לא ישנים עליה, אם הונחו שם מוצרי מזון, וגם אם הונחו ביום - אין להשתמש בהם. מאידך, דבר מאכל שהיה מונח תחת כרית או מזרון או בכיסו של אדם בשעת השינה – אין עליו רוח רעה. כך גם כשהונחו מתחת לכסא שלפעמים ישנים עליו – אינו נחשב למיטה ואין שם רוח רעה. כמו כן, נהוג להקל להניח מאכלים תחת עגלת תינוק, אף שמיועדת גם לשינה.

אם אדם אחר הניח את המאכל והמשקה תחת המיטה שלא מידיעת הבעלים, מכל מקום שורה עליהם רוח רעה.

אדם שבירך על מאכל או משקה ונזכר שהיה תחת המיטה - יאכל ממנו מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.