תשובה:

יש הנוהגות לתת צדקה לפני הפרשת חלה, ויש גם הנוטלות ידים קודם לכן, כדי לקיים את המצוה בטהרה.

למרות שאין שיעור לחלה ומן הדין די בנטילת כל שהוא, המנהג הוא ליטול מן העיסה בשיעור כזית (27 סמ"ק). ראוי לכוון שלא יחול שם חלה על הבצק שנשאר דבוק לידיים.

לאחר שהעיסה נילושה בקמח ומים, תפריד מן העיסה כשיעור (כזית) להפרשת חלה, אך באופן שעדיין מחובר לעיסה, ובעוד שידה מונחת בתוך הקערה ומחזיקה בחלה תברך (במקרה שההפרשה מחויבת בברכה): "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה".

לאחר מכן תנתק את החלה ותוציא אותה מהקערה ותאמר: "הרי זו חלה".

נוהגים לשרוף את החלה בפני עצמה על גבי להבת אש, אך אין לשורפה בתנור כשר ולא יחד עם דברי המאפה. באם קשה לעשוף, אפשר לקוברה או לעטוף אותה בשתי עטיפות אטומות בדרך כבוד ולהניחה באשפה. ויש שכתבו, שבמקרה כזה מוטב להפריש פחות מכזית.

תשובה:

שתי עיסות בצק שהוכנו לאפייה ואין בכל אחת מהן בנפרד שיעור מספיק המחייב בהפרשת חלה אבל בשתיהן יחד יש שיעור הפרשה – ניתן לצרפן יחד ולהפריש חלה אחת משתיהן, זאת באופנים הבאים:

1) אם הן נוגעות אחת בשניה ודבוקות זו בזו עד כדי כך שאם ניטול לידינו אחת מהן תימשך גם השניה אחריה.

2) אם יניחום יחד בכלי אחד אף שאינם נוגעים אחת בשניה, ובלבד שלא מקפידים שהאחת תגע בשניה, אבל אם מקפידים, כגון שכל אחת טעמה שונה, או שאחת למאפה בשרי והשניה לחלבי, האחת אפויה והשנייה לא וכיו"ב – אינן מצטרפות.

ניתן גם לצרף עיסות או מאפים שיש בהם כשיעור בכל אחת בפני עצמה ולהפריש חלה מאחת על כולם, גם ללא צירוף.

תשובה:

כיום יש נשים רבות המארגנות ערבי הפרשת חלה, אליו מזמינות את חברותיהן ומכרותיהן, מתוך כוונה לזכותם במצוה חשובה זו שנודעה בסגולותיה. דבר זה הוא כשלעצמו מבורך הוא, ונשים רבות התקרבו באמצעותו לתורה ומצוות, אכן יש להקפיד על כללי ההלכה ולשים לב לבעיות ההלכתיות העשויות להיווצר מהפרשת חלה המונית זו.

פעמים רבות, מחוסר ידיעה, נהוג בערבים אלו שאשה אחת לשה כמות גדולה של בצק כשיעור חלה, ומחלקת ממנה חתיכות בצק קטנות לנאספות על מנת שיפרישו חלה בביתן. דבר זה הוא בעייתי, מאחר שהלכה היא שבצק שנילוש מלכתחילה מתוך כוונה לחלקו בעודו בצק לאנשים שונים, ואין בכל חלק כדי שיעור הפרשה – פטור מן החלה. רק אם הבצק נילוש בכוונה לחלק לכמה חלות או עוגות עבור האשה האופה עצמה חייב הוא בחלה.

לכן, מוטב שהאשה הלשה את הבצק בכמות הראויה להפרשה תפריש ממנו חלה בברכה ולאחר מכן תוסיף בו עוד קמח פחות מכשיעור, שאף הוא בכלל הברכה, ומהבצק שמעבר לשיעור חלה תחלק לנשים הנאספות ולא יפרישו ממנו שוב.

תשובה:

הבצק המחויב בהפרשת חלה הוא בצק כזה המיועד לאפייה כלחם, שנאמר 'באכלכם מלחם הארץ', אפייה הכוונה לאפייה בתנור או בתבנית/סיר עוגה או אפילו במחבת ללא נוזלים, למרות שמורחים מעט שמן ומרגרינה על התבנית או המחבת בכדי שלא ידבק בהן הבצק.

אמנם הלכה היא שעיסה שנאפתה כתוצאה מחום השמש ולא מחום האש אינה מחויבת בהפרשת חלה, ולפי זה יש לדון האם בצק שנאפה במיקרוגל, שאינו חום האש אלא של גלים אלקטרו-מגנטיים, מחויב בחלה או שמא דומה הוא לאפיה בחום השמש הפטורה מחלה. שאלה זו היא גם לגבי בצק הנאפה במכשיר 'אופה לחם' הדומה למיקרוגל (במידה ויש בו שיעור חלה או שצירפוהו לאחר האפייה עם מאפים נוספים), והעיקר להלכה להחשיבו כלחם גמור לענין הפרשת חלה, כמו אפייה רגילה ולא לאפייה בקרני השמש, ולחם הנאפה במכשירים אלו מברכים עליו 'המוציא' וטעון נטילת ידיים וברכת המזון.

תשובה:

הבצק החייב בהפרשת חלה הוא בצק הדומה ללחם, שנאמר 'באכלכם מלחם הארץ', כלומר, בצק המיועד לאפייה בלבד, אולם בצק המיועד לבישול או לטיגון – אינו חייב בהפרשת חלה. אפייה הכוונה לאפייה בתנור או בתבנית/סיר עוגה או אפילו במחבת ללא נוזלים, למרות שמורחים מעט שמן ומרגרינה על התבנית או המחבת בכדי שלא ידבק בהן הבצק.

ולכן כל חטיפי הבצק המטוגנים בשמן רוחש, כשקדי מרק, ביסלי וכיו"ב - פטורים מחלה, אולם אם מדובר בבלילה עבה ולא נוזלית המטוגנת בשמן רוחש, כמו סופגנייה או אטריות וכיו"ב, נכון להפריש מהם חלה בלא ברכה, מאחר שיש דעות המחייבות בצק זה בחלה. מלאווח דק העשוי בצק עלים, כמו גם סיגרים ופסטלים המטוגנים בשמן רוחש – פטורים מחלה.

בלילה נוזלית שנאפית בתנור, כגון עוגות טורט, שיש, דבש וכיו"ב – יש להפריש ממנה חלה ולברך על ההפרשה, אלא שיש לעשות זאת לאחר האפייה.

תשובה:

הבצק החייב בהפרשת חלה הוא רק בצק העשוי מחמשת מיני דגן, שהם: חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל, שנילושו במים או בשאר משקין, בבלילה עבה ועומדת לאפייה.

אודות כמות הבצק, קיימות מספר דעות בדבר מתי ניתן להפריש חלה בברכה, שכן הכמות האמורה בתורה היא 'עשירית האיפה' ופירשו חכמים שהכוונה לקמח בכמות של 43 'ביצים' וחמישית ביצה, ובהתאם למחלוקת הפוסקים בשיעור 'ביצה' בימינו כך מחלוקתם בשיעור הפרשת חלה בברכה, השיטות הבולטות הם 1.230 ק"ג, למנהג האשכנזים, ו1.666 ק"ג, לשיטת הספרדים ורבי חיים נאה, וגם לשיטה זו יש להפריש חלה החל מ-1.230 ק"ג, ללא ברכה. למנהג חב"ד יש להפריש בברכה החל מ1.230 ק"ג.

שיעור זה נמדד כאמור בכמות הקמח ולא מכמות הבצק לאחר התפיחה, שאם כמות הקמח לא היה בה כשיעור ולאחר שתפח הבצק יש בו שיעור – פטור מהפרשת חלה.

תשובה:

מצות הפרשת חלה לכתחילה היא בגמר לישת הבצק, כאשר העיסה כולה נעשית כיחידה אחת. אך גם אם לא הפריש חלה לפני האפייה יכול להפריש לאחר האפייה, אף שהבצק הפך כבר ללחם או לעוגה. אך מן הראוי שלא לאחר את ההפרשה עד לאחר האפייה, אלא להפריש חלה מיד לאחר סיום הלישה.

לאחר הפרשת החלה אין להוסיף עוד קמח לעיסה אלא אם כן הוא פחות משיעור חלה, אבל אם יש בו שיעור חלה - אין להוסיפו, אלא אם כן התנו בשעת ההפרשה שהיא תחול גם על הקמח שיתוסף לאחר מכן.

תשובה:

מצות עשה מן התורה היא להפריש 'חלה' מכל עיסה המיועדת להכנת לחם ושאר דברי מאפה, שנאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' . . חלה תרימו, כתרומת גורן, מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם". ומטעמי מצוה זו, שרצה הקב"ה לזכותנו במצוה תמידית, בלחם ומוצרי מאפה שהם מזונו הבסיסי של האדם, כדי שתנוח ברכה בעיסה זו, ותהפוך למזון לגוף ולנפש.

לרוב הפוסקים מצות הפרשת חלה כיום היא מדרבנן בלבד, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ.

מצוה זו מיועדת לגברים ולנשים כאחד, אך בעיקר לנשים, בכדי לתקן את חטאה של חוה, ולכן מנהג טוב הוא שתאפנה הנשים בערב שבת חלות בביתן כדי שיפרישו חלה מהעיסה בברכה, והוא מכבוד השבת. וסגולות רבות נקשרו במצוה זו, כמו ללידה קלה ועוד.

תשובה:

על הציבור להקשיב ולכוון לברכות השליח ציבור ולענות אמן לאחריהם, וראוי שבמהלך חזרת הש"ץ יעקבו אחר השליח ציבור מתוך הסידור, אך אין לומר את הברכות יחד איתו או בקול רם.

בעת חזרת הש"ץ אסור לשוחח שיחת חולין, ואף לא ללמוד תורה או להמשיך בתפילה ושאר דברי תחנונים, גם אם נזהרים לענות אמן בסיום כל ברכה. אולם מי שכבר התפלל במנין קודם יכול ללמוד בעת חזרת הש"ץ ובלבד שיזהר לענות אמן בסיום כל ברכה.

לכתחילה יש לשמוע את הברכה שעונה עליה אמן, אך בדיעבד, באם לא שמע את הברכה אך יודע באיזו ברכה מדובר – יכול לענות אמן אחריה.

תשובה:

אין השליח ציבור אומר חזרת הש"ץ אלא בנוכחות עשרה, ואין מסתפקים בנוכחות בלבד אלא צריכים הם לכוון ולשמוע את ברכות השליח ציבור ולענות אמן על ברכותיו, שאם אין עונים אמן קרובים ברכותיו להיות ברכה לבטלה.

לכן, אין לצרף למנין לחזרת הש"ץ אדם הישן, אלא יש להעירו ולהזהירו שיקשיב לברכות השליח-ציבור ויענה אמן, ואם נשאר לישון לא יצאו הציבור ידי חובה אפילו בדיעבד. כמו כן אין לצרף חרש או אלם, מאחר שאינם יכולים לשמוע או לענות אמן לברכות השליח-ציבור.

תשובה:

המתפלל בבית-הכנסת, ובבואו להתחיל את תפלת הלחש שלו עומד השליח ציבור להתחיל בחזרת הש"ץ - יתחיל להתפלל יחד עם השליח-ציבור, וכן בקדושה יאמר יחד עמו מילה במילה את כל נוסח הקדושה וברכת 'האל הקדוש' שלאחריה. גם את ברכת 'שומע תפלה' יש לומר מילה במילה עם החזן, וכן יכוון לומר 'מודים' יחד עם השליח ציבור. לדעת פוסקים רבים תפילה באופן זה אף נחשבת לתפלה בציבור.

אם להערכתו יוכל לאחר שהתפלל עם השליח-ציבור עד לסיום ברכת 'הא-ל הקדוש' להזדרז ולסיים את תפילת הלחש שלו בטרם יגיע השליח ציבור לסיום ברכת 'שומע תפלה' - יעשה כן, כדי לענות אמן אחרי ברכה זו.

תשובה:

לצורך חזרת הש"ץ זקוקים לעשרה מתפללים, כאשר אחד מהם הוא החזן והתשעה עונים על ברכותיו. שאלה נפוצה היא: מה עושים במנין מצומצם, של עשרה אנשים בלבד, כאשר אחד המתפללים טרם התפלל תפילת לחש, וכעת עומדות בפניו שתי אפשרויות: להתפלל תפילת לחש במקביל לחזרת הש"ץ ונחשיבו כחלק מהמנין, או להחליף את שליח הציבור ולומר את החזרה בעצמו, כאשר עבורו זו היא גם תפלת לחש ובכך יוותרו תשעה עונים.

הכרעת הפוסקים במקרה זה היא כי מוטב שיתפלל לבדו במקביל, מילה במילה, לחזרת הש"ץ, שכן לדעת פוסקים רבים נחשבת תפלתו ותפלת כל הציבור כתפילה בציבור, הגם שבפועל ישנם כעת רק שמונה עונים לחזרת הש"ץ, אך אפשרות זו עדיפה על פני שיחליף את הש"ץ ולמעשה יתפלל כיחיד המתפלל בקול רם אלא שמוציא את הציבור ידי חובת קדושה, אך אין זו תפלה בציבור בהגדרתה המושלמת, ואין דבר זה מועיל אלא בשעת דחק.

תשובה:

אין השליח ציבור אומר חזרת הש"ץ אלא בנוכחות עשרה, גם אם בתפילת הלחש היו עשרה ויצאו חלקם לפני החזרה – אין אומרים חזרת הש"ץ[1]. מאידך, באם עד שעת קריאת שמע וברכותיה היו עשרה ויצאו בעת תפילת לחש ובשעת חזרת הש"ץ שוב יש עשרה – אומרים חזרת הש"ץ[2].

אם לאחר תחילת חזרת הש"ץ יצאו מקצת מהעשרה, אפילו התחיל לומר מילה אחת בלבד מהברכה הראשונה[3] – ממשיכים את חזרת הש"ץ כרגיל, לרבות קדושה ומודים, ממשיכים סדר 'אשרי' ו'ובא לציון' ויכולים אף לומר קדיש תתקבל[4].

יצויין כי גם אם רק ששה אנשים מתוך המנין התפללו יחד תפלת לחש והשאר רק משלימים את המנין בעניית 'ברוך הוא וברוך שמו' ו'אמן' - רשאים לומר חזרת הש"ץ[5].

[1] משנ"ב סי' נה סקט"ז.

[2] דעת הרב ירוסלבסקי שליט"א.

[3] פסקי תשובות סי' נה אות ח הע' 56.

[4] שוע"ר סי' נה ס"ד.

[5] שוע"ר סי' סט ס"ה.

תשובה:

לאחר סיום תפלת שמונה-עשרה בלחש על ידי הציבור, תקנו חכמים שהשליח-ציבור חוזר שוב על התפלה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינם בקיאים להתפלל בעצמם[1], וגם אם כל הציבור בקיאים – מקיימים את תקנת חכמים ואומרים חזרת הש"ץ, שמא יזדמן לבית הכנסת באחת התפילות מי שאינו בקי ויצטרך לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ, וגם בכדי לומר 'קדושה' בציבור[2].

מי שיכול להתפלל בעצמו – עליו להתפלל בעצמו ואינו יוצא ידי חובה בשמיעת החזרה, אפילו בדיעבד[3].

בזמן חזרת הש"ץ על הציבור לשתוק ולכוון לברכות שמברך הש"ץ ולענות אחריהן אמן, וראוי לעקוב מתוך הסידור אחר ברכות הש"ץ.

[1] שוע"ר סי' קכד ס"א.

[2] שם ס"ד.

[3] שם ס"א.

תשובה:

כל כלי הבא במגע עם מאכל ומשקה חייב בטבילה. כלי שמגעו באוכל אינו ישיר, כמו מפצח אגוזים וכדומה, שנוגע רק בקליפה, יש שהחמירו לטובלו, אך אין לברך על טבילה זו.

ולסוגי הכלים:

כלי מתכות, ובכללם: כלי זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל עופרת, פח, פלדה, נירוסטה ושאר מתכות – חייבים בטבילה מהתורה. כלי אלומיניום וכלי אימאייל – מטבילים בלא ברכה.

כלי זכוכית, ובכללם: כלי דורלקס, פיירקס, יינה גלאס, קורל ארקופל – חייבים בטבילה מדרבנן.

כלי חרס, חרסינה וקרמיקה (ללא ציפוי זכוכית),אבן, עץ, נייר וניילון – אינם טעונים טבילה.

כלי חרסינה המצופים זכוכית, וכן כלי פורצלן או כלי פלסטיק – לדעת רוב הפוסקים אינם טעונים טבילה, ורבים נוהגים להטבילם ללא ברכה.

תשובה:

הקורא קריאת שמע, לא ידבר ואף לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, אפילו לצורך מצוה, כל זמן שקורא פרשה ראשונה של קריאת-שמע, מפני שנראה כקורא קריאת עראי, ואילו התורה אמרה "ודברת בם", ולמדו חכמים: "עשה אותם קבע", שדיבורך יהא בם.

ההקפדה היא בעיקר בפרשה ראשונה, מכיון שיש בתחילתה קבלת עול שמים בפסוק "שמע ישראל", אבל מפרשה שניה ואילך מותר לרמוז אם יש קצת צורך מצוה.

תשובה:

מן הדין ניתן לקרוא קריאת-שמע בין יושב ביו עומד בין מהלך ובין ברכיבה או בנהיגה, מלבד פסוק "שמע ישראל" שאין לקרותו כשהוא מהלך. הקריאה בשכיבה היא דוקא כשהוא מוטה על צידו ולא כששוכב על בטנו או על גבו.

הדרך העדיפה לקרוא את שמע היא בישיבה, מפני שאז יכול לקרותה מתוך ישוב הדעת. וכך נכון לנהוג גם לפי הקבלה.

אכן, אין מקום להדר לקרותה בעמידה, שאף שלשון הפסוק הוא "בשכבך ובקומך" למדוהו חכמים לזמני הקריאה ולא למצב הקריאה ואין מעלה כלל בקריאתה מעומד, ואדרבה - כתבו הגאונים שהקוראה מעומד בדווקא נקרא עבריין, על שעבר על דברי חכמים, אכן אם לא עמד במיוחד ונשאר לעמוד מקודם, או שהיה באמצע הליכה ונעצר כדי לכוון יותר - הדבר מותר.

תשובה:

הלכה רווחת היא שהרהור אינו נחשב כדיבור, ולכן, בכל המצוות התלויות בדיבור, אין יוצאים בהם ידי חובה בהרהור עד שיוציא את הדברים בשפתיו וישמיע לאוזניו. כך גם מצות קריאת-שמע, אין יוצאים בה ידי חובה בקריאה עם העיניים בהרהור בלבד, אלא חובה להוציא את הדברים בפיו.

מי שהוא אנוס, כגון שהוא חולה ומחמת כן אינו יכול להוציא הדברים בשפתיו או שנמצא במקום שאינו נקי כל כך – יכול לקרוא קריאת-שמע בהרהור בלבד, ואם עבר האונס ועוד לא עבר זמן קריאת-שמע – יקראנה שנית בפיו.

תשובה:

חכמים למדו מהפסוק "שמע ישראל" שניתן לקרוא קריאת-שמע בכל שפה, שכן נאמר "שמע" – "בכל לשון שאתה שומע", כלומר בכל שפה שאתה מבין, ומאידך, לא ניתן לצאת ידי חובת קריאת-שמע בשפה שאינו מבין, גם אם קורא אותה בשפתה המקורית – בלשון-הקודש.

הקריאה בשאר שפות אף חמורה עוד יותר, שבעוד בקריאה בלשון-הקודש חייב להבין רק את הפסוק הראשון בשביל לצאת ידי חובת המצוה, כך שאם למד להבין את הפסוק הראשון בלבד בלשון-הקודש – יוצא ידי חובתו אף שאינו מבין לשון-הקודש בכלל, הרי שבקריאה בשאר שפות – מחויב הוא להבין את כולה, על כל פרשיותיה, ואחרת – אינו יוצא ידי חובתו.

בכל שפה שקורא את קריאת-שמע עליו לדקדק באותיותיה, כפי שההלכה מחייבת לדקדק בקריאה בלשון-הקודש.

תשובה:

בשעה שאומר בקריאת-שמע, בפרשת "ואהבת", את הפסוק "וקשרתם לאות על ידך", ימשמש בתפילין של יד, וכשאומר את הפסוק "והיו לטוטפות בין עיניך" – ימשמש בתפילין של ראש, משום שהזכיר את מצוותן. וכך גם בפרשת "והיה אם שמוע", כשאומר את הפסוק "וקשרתם אותם לאות על ידכם", ממשמש בתפילין של יד, וכשאומר את הפסוק "והיו לטוטפות בין עיניכם" – ממשמש בתפילין של ראש. למנהג חב"ד, לאחר המשמוש בתפילין של יד ובתפילין של ראש בפסוקים הנ"ל – מנשקים את התפילין.

כך גם כשמזכיר את מצות ציצית, בפרשת "ויאמר", נוהגים לקחת את ארבעת הציציות קודם קריאת-שמע, בעת ברכת "אהבת עולם", קרוב לסיומה, לפני המילים "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ"; תחילה לוקחים את הציציות שלפניו ואחר כך מצרפים את כנף שמאל שלאחריו ולאחריה את כנף ימין ואוחזים אותם ביד שמאל בין קמיצה לזרת, וכשמגיעים בקריאת שמע לפרשת "ויאמר" אוחזים אותם גם ביד ימין וכן בפיסקה "אמת ויציב", ומנשקים את הציציות כשמזכירים: "ציצית", "ציצית", "לציצית", "אמת", "קיימת" "לעד", ולאחר הנשיקה האחרונה מניחים אותם.