תשובה:

איסור חמץ בפסח הוא רק על חמץ הנמצא בבעלותו של האדם[1], שנאמר לגבי חמץ[2] 'ולא יראה לך', ודרשו חכמים[3]: 'שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר', כך שחמץ שאינו שלו אינו עובר עליו. לכן, יהודי הגר בבית משותף עם דיירים נוספים האוכלים חמץ – אינו עובר על חמץ זה כיון שאינו שלו.

ולמרות שהחמץ נמצא בחדר המיועד לשימוש הדיירים, במקלט או במחסן ובצורה כזו הוא נקנה ליהודי, מצד 'קנין חצר', שכל דבר שנמצא בחצרו של אדם נקנה לו, כך שהחמץ אמור להיכנס לבעלותו – כאן הדין שונה, שכן 'קנין חצר' פירושו שהחצר משמשת כביכול כשליחה של בעליה לקנות עבורו את מה שנמצא בתוכה, אך זאת רק בתנאי שהבעלים חפץ לקנותו, ולכן חמץ בפסח, מאחר שאין ברצונו של היהודי לקנות דבר האסור לו, אין החצר קונה את החמץ עבורו[4]. ונכון שיאמר זאת במפורש לפני זמן איסור חמץ, שאינו מעוניין לקנות את החמץ שייכנס לרשותו בפסח[5].

יצוין כי חמץ הנמצא בחדר האשפה – מלכתחילה אינו נקנה ליהודי, למרות שיש לו חלק גם בחדר זה, שמאחר שהדברים הנמצאים שם מיועדים מראש לפינוי, נחשב חדר זה כחצר שאינה משתמרת, שאינה קונה לבעליה את המונח בתוכה[6].

[1] שו"ע אדה"ז סי' תמ ס"ב. [2] שמות יג, ז. [3] פסחים ה, ב. [4] שו"ע אדה"ז סי' תמח ס"ג. [5] שם ס"ד. [6] ראה פסקי תשובות סי' תמה אות ז ובהמצויין שם.

תשובה:

איסור חמץ בפסח הוא רק על חמץ הנמצא בבעלותו של האדם[1], שנאמר לגבי חמץ[2] 'ולא יראה לך', ודרשו חכמים[3]: 'שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר', וכן עובר איסור כאשר חמץ נמצא באחריותו, שלענין זה נחשב הוא כשלו[4]. ולכן על האדם לסלק את החמץ מרשותו באופן פיזי או למוכרו לגוי, כנהוג.

איסור זה אינו חל רק על חמץ שברשותו הפרטית של האדם אלא גם על חמץ בו האדם שותף, בין אם שאר השותפים יהודים ובין אם אינם יהודים[5] .

מסיבה זו, מוטלת חובת בדיקת חמץ גם בבניינים משותפים, בחדר המדרגות ובשאר הרכוש המשותף, שחובה זו חלה על הדיירים, ויכולים למנות מישהו מהם או אחר שיהיה שליח מטעמם לבדוק את החמץ בחלקי הרכוש המשותף, בהמשך לבדיקת החמץ בביתו.

בחצר פתוחה, ניתן לסמוך על כך שאם היה בה חמץ אכלוהו בעלי-החיים המסתובבים בחצר, אולם אם ידוע בוודאות שיש בה חמץ או שראו בעל חי שלוקח חתיכה של חמץ – יש לבודקה ולנקותה[6].

[1] שו"ע אדה"ז סי' תמ ס"ב. [2] שמות יג, ז. [3] פסחים ה, ב. [4] שו"ע אדה"ז שם. [5] ט"ז וח"י סו"ס תמה. וראה שו"ע אדה"ז סי' תנ ס"ו-ז. [6] לפי שו"ע אדה"ז סי' תלג סכ"ח.

תשובה:

חומרי ניקוי לסוגיהם, מעיקר הדין אינם צריכים הכשר לפסח, שכן גם אם היה מעורב בהם חמץ, הרי הוא עוד קודם הפסח לא היה ראוי אפילו לאכילת כלב, וגם אין לומר שמחשיבים אותו בכך שמשתמשים בו, מאחר שהשימוש הוא לא לאכילה אלא להנאה בלבד[1], וגם אם היה בהם חשש חמץ הרי נתבטל במיעוטו קודם הפסח.

עם זאת, מאחר שעם ישראל קדושים ונוהגים להחמיר ככל הניתן ולהתרחק מכל חשש חמץ בפסח, לכן נהוג להקפיד שלא להשתמש בחומרי ניקוי לכלי אכילה אלא באלו שבכשרות לפסח, [ובשנה זו, בשל מגיפת הקורונה ר"ל – יש להמשיך בהידור זה רק אם ניתן להשיגם בקלות], אך מאידך בחומרי ניקוי לרצפה, סבוניות לריח או סבון אסלה ומטהר אוויר, אבקות ומרככי כביסה וכדומה – אין צורך להחמיר בהם וניתן להשתמש באלו שמשתמשים בהם כל השנה[2].

[1] ראה בהרחבה שו"ת קנה בשם ח"ג סי' כו. שיעורי קנה בשם הל' פסח. [2] נטעי גבריאל הל' פסח פנ"ה סי"ב-ג.

תשובה:

משחות ומוצרי סיכה וקוסמטיקה המכילים חמץ, דנו הפוסקים האם מותר להשתמש בהם, מאחר שנעשים לשימוש חיצוני בלבד. ולמעשה יש להחמיר בפסח ולהחשיב גם שימוש חיצוני המיועד לבליעה בגוף כאכילה[1], אך זאת רק כאשר יש הנאה מסוימת בסיכה[2], ולכן מותר להשתמש במשחות רפואיות, שסיכתן אינה לצורך הנאה, אולם השימוש בשאר מוצרי קוסמטיקה שמטרתן להיספג בגוף – אסור בפסח, שיש הנאה בסיכתן[3].

ולמרות שהחמץ שבהם אינו ראוי אפילו לאכילת כלב[4], אך בכך שהאדם משתמש בו כאכילה הוא מחשיבו כראוי אף לאדם ואסור מדרבנן, מה גם שהאלכוהול (החמץ) המעורב בהם הוא הגורם לריח שינדוף, ובשל חלקו החשוב בתערובת אינו בטל[5].

ואכן קיימים בשוק סבונים ושמנים ומוצרי קוסמטיקה מגוונים מחברות טובות וידועות שאין בהם חשש חמץ כלל, ויש לוודאות זאת לפני השימוש.

איפור שמשתמשים בו באופן חיצוני בלבד, לצביעה וכיו"ב – אינו צריך כשרות, למעט האודם שמיועד לשפתיים, שלמרות שהשימוש בו הוא חיצוני וגם אם אין בו טעם, כך שראוי לשימוש בפסח– אין להשתמש באודם שהשתמשו בו כל השנה, מחשש לחמץ שנדבק בו.

עם זאת, יש להדגיש שהנ"ל אינו אלא בגדר חומרא ואינו מעיקר הדין. ולכן, בשנה זו, בשל בהלת מגיפת הקורונה ר"ל, באם הדבר מצריך חיפוש והתרוצצות בחנויות, מה שעלול לגרום להדבקה ח"ו – אין להחמיר בזה כלל ולסמוך על עיקר הדין (מלבד באודם, שיש לקנות חדש לפסח).

[1] שנחלקו הפוסקים האם 'סיכה כשתיה' (ראה ט"ז יו"ד סי' קיז סק"ד) ובפסח מחמירים בזה – ראה פסקי תשובות סי' תמב אות ב. וש"נ. [2] מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות דף כב. [3] הל' פסח מהגרמ"ש אשכנזי ע"ה. [4] וכפי שאכן פסקו להקל בזה חלק מהאחרונים - ראה שו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ב סי' קמח. שו"ת חזון נחום סי' מו. הליכות שלמה פי"ד אות א בהערה. חזון עובדיה, הל' פסח, דין מצרכי מזון הכשרים לפסח ס"י. והיינו באם הם מיוצרים קודם הפסח. [5] כדין דבר המעמיד שאינו בטל לעולם – ראה פסקי תשובות שם ובהמצויין שם.

תשובה:

החל מראש-חודש ניסן ועד לי"ג בניסן, נהוג[1] לקרוא בכל יום לאחר התפילה ושיעור תהלים היומי[2] את פרשת הנשיאים, הם נשיאי שבטי ישראל, שבכל יום מימים אלו שלאחר הקמת המשכן הקריבו קרבנות, כל יום נשיא שבט אחר. ביום י"ג קוראים 'זאת חנוכת המזבח'[3]. הרבי הורה לעורר ולחזק מנהג זה[4].

מנהגנו לומר את פסוקי פרשה זו מתוך הסידור ולא מתוך ספר-תורה[5].

לאחר אמירת פרשת הנשיא של אותו יום (למעט יום י"ג[6]) אומרים את תפילת 'יהי רצון'[7], כנדפס בסידורים, שהיא תפילה לקבל שפע מזכותו של נשיא השבט שהקריב באותו היום, ובפרט אם המתפלל הוא משבט זה[8]. את נוסח זה אומרים גם בשבת[9], וגם לויים וכוהנים אומרים אותו בכל יום[10], למרות שוודאי שהם משבט לוי, מאחר שבכל אדם 'מתעברת' ומתגלה גילוי מסוים של נשמה אחרת משבט אחר בנשמתו הוא, וגם עליה צריך לקבל שפע מקרבנו של נשיא השבט[11].

[1] שו"ע אדה"ז סי' תכט סט"ו.

[2] התקשרות גל' א'עח ע' 11. וראה אוצר מנהגי חב"ד ניסן ע' ג.

[3] כך מובא בסידורי חב"ד בדורות האחרונים, דלא כמבואר בשו"ע אדה"ז שם. וראה לקוטי שיחות חל"ב ע' 19 הע' 1. תורת מנחם תשמ"ה ח"ג ע' 1758.

[4] תורת מנחם תשמ"ט ח"ב ע' 530.

[5] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חט"ז ע' קפט.

[6] לקוטי שיחות שם ע' 21 הע' 21.

[7] ספר המנהגים חב"ד ע' 36. אוצר מנהגי חב"ד שם ע' ג-ח.

[8] ראה לקוטי שיחות שם ע' 20 ואילך.

[9] היום יום א' ניסן. ספר המנהגים שם. אוצר מנהגי חב"ד ע' ד-ו.

[10] היום יום שם.

[11] שם. וראה תניא פי"ד. לקוטי שיחות שם.

תשובה:

חודש ניסן נחשב לחודש שמח לעם ישראל, שמלבד יציאת מצרים שאירעה בו וחג הפסח שנחגג מחמתה, הרי שבראש חודש ניסן הוקם המשכן ושנים עשר נשיאי שבטי ישראל הקריבו בו קרבנות, כל יום נשיא אחר, כך עד י"ב בניסן, כל יום שהקריבו בו קרבן היה נחשב ליום טוב[1].

מאחר שרוב החודש הוא קדושה ושמחה, נוהגים בכולו בענייני שמחה ונמנעים מעניינים המצערים, לכן אין אומרים תחנון בכל החודש, אין מספידים בו, וכן אין מתענים בו תעניות כלל, גם לא בערב ראש חודש אייר, מלבד חתן וכלה ביום חופתם, שהם מתענים אפילו אם חתונתם חלה בראש חודש ניסן[2].

נהוג בקרב רבים שאין הולכים לבית-העלמין בחודש ניסן, ולכן יארצייט החל בחודש זה, יש להקדים את העלייה לקבר לערב ראש חודש ניסן, ואין חילוק בזה בין יארצייט בשנה הראשונה לשאר השנים. בשעת הדחק ניתן לעלות בחודש ניסן עצמו, מבלי לומר אשכבה ותפילות מיוחדות[3]. עם זאת, אין נמנעים מלעלות לציוני רבותינו נשיאנו[4].

[1] לפי מסכת סופרים פכ"א ה"א.

[2] ראה בכ"ז טור ושו"ע סי' תכט ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ה-ט.

[3] קב הישר פפ"ח. עיקרי הד"ט יו"ד סי' לו אות לח. שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' קמה. נטעי גבריאל אבלות פפ"ג ס"ח. התקשרות גל' תקד ע' 18 הע' 14.

[4] כפי שכ"ק אדמו"ר הלך לציון בחודש זה (נטעי גבריאל אבילות ח"ב פפ"ג הע' יז) בב' ניסן  ניסן וי"ג ניסן (הקיצו ורננו שוכני עפר פפ"ז ס"ב).

תשובה:

בית או חדר שנמכר לגוי יש לסוגרו ולהוציא ממנו כל דבר שיתכן ויצטרכו להשתמש בו בפסח ולא ייכנס אליו בפסח. אולם אם נצרך להיכנס לחדר כדי לקחת משם דבר מה – מותר לעשות זאת באופן עראי בלבד, כיון שכבר הדבר כבר מוסכם עם הגוי מראש בשטר המכירה .
מסיבה זו, אם מוכר כל ביתו או חדרים מסוימים, יזהר שהחל מזמן מכירת החמץ בערב פסח לא ישהה שם עד לאחר הפסח, מלבד במקרי צורך של ממש ולהיכנס שם באופן עראי בלבד, כאמור , וודאי שאין לישון בחדר או בית שנמכר כולו לגוי.
כמו כן, אם מכר רק חלק מהארונות שבחדר וכדו' אך לא עשה מחיצה בפני החמץ או היכר כלשהו – אין לו להיכנס לחדר זה בפסח, אלא אם כן יעשה בפניו מחיצה או היכר כדין .

[מקורות: ראה ערוך השולחן סי' תמח סקכ"ג. שו"ת שיבת ציון סי' י. נטעי גבריאל הל' פסח פמ"ו ס"ו. הלכה של פסח שער ה פ"ג ס"א]

תשובה:

אם מרכזים את החמץ בחלק מסוים בארון או בחלק מסוים במקרר, הנה מעיקר הדין ניתן להשתמש בשאר חלקי הארון ולהניח בהם מוצרים כשרים לפסח, שכן רק מקום החמץ עצמו הוא שנקנה לגוי, ובלבד שהארון בו נמצא החמץ יהיה סגור ונעול או שיהיה עליו סימן היכר שהוא חמץ או מכור לגוי בכדי שלא יבואו להשתמש בו בפסח, כאמור.
ולכן, אין מניעה להשתמש בשיש המחובר לארונות הנמכרים לגוי או להניח דברים על גבי תנור הנמכר לגוי (לאחר שכיסוהו היטב) וכן לסגור חלקים מסוימים במקרר או במקפיא בכיסוי ניכר ובולט באופן שלא יבואו להשתמש בו בפסח ולהשתמש בשאר חלקי המקרר בפסח .
אכן יש המחמירים בכל זה, ולדעתם בארון שחלקו מכור לגוי ויש בו חמץ גמור - אין להשתמש בפסח כלל בשאר חלקיו, אך ניתן לאחסן בו דברים שאינם חמץ גמור. ולדבריהם אין להשתמש בשיש שהארונות שתחתיו מכורים לגוי ויש בהם חמץ גמור, אלא לאחסן בהם מלכתחילה רק דברים שאינם חמץ גמור וכך להשתמש בשיש. וכן במקרר שמשתמשים בו בפסח אין להניח כלל מוצרי חמץ הנמכרים .

[מקורות: ראה שו"ת קנין תורה בהלכה ח"א סי' קי אות ה. שו"ת בצל החכמה ח"ו סי' לד. שו"ת משנה הלכות ח"ח סי' קפט. הלכה של פסח שער ה פ"ג הע' יד והע' יז. ועוד]

תשובה:

עקב המצב בעולם, עם בהלת נגיף הקורונה ר"ל, כאשר בעוונותינו הרבים מרבית בתי-הכנסת סגורים ולא מתקיימים מניינים כדי למנוע את התפשטות הנגיף, רבים יתפללו את תפילת ראש חודש וההלל ביחידות, ונשאלת השאלה האם קיימת איזו הנהגה שונה באמירת ההלל ביחיד, בעוד תפלה זו מטבעה היא תפלת שבח והלל של ציבור.
ואכן, כתבו הפוסקים שכאשר לא ניתן לומר את ההלל בציבור, ישתדלו לומר את ההלל ב'זימון', כלומר בקרבת שלשה אנשים, כאשר הכוונה המקורית היא לשלשה בני מצוות, אם כי אין חובה לחזר אחריהם. אך בתקופה זו, שגם מ'התקהלות' כזו ממליצים הרופאים להימנע, הרי שמובא בפוסקים שניתן לעשות זאת גם עם בני ביתו, כמו אשתו וילדיו שהגיעו לחינוך, שנכון שיאמרו יחד את ההלל ויאמר עמם פסוקי "הודו לה' כי טוב" וגו' והם ישיבוהו, כמו בציבור.

[מקורות: רמ"א סי' תכב ס"ב ובנו"כ שם. שו"ע אדה"ז סי' תעט ס"ו. נטעי גבריאל הל' יום טוב פמ"ה סי"ג]

תשובה:

אף שהמקומות בהם נמצא החמץ שייכים לגוי, ואינו עובר איסור בשהייתם בביתו בפסח - יש לסגור את אותם המקומות, בכדי שלא יבוא להשתמש בהם בפסח וחלילה לאכול מהחמץ, ואפילו כלים נקיים מחמץ, שמן הדין אינו צריך למוכרם, צריך להצניעם במקום סגור, כדי שלא יבוא להשתמש בהם . ולכתחילה טוב לנעול את החדר או הארון בו נמצא החמץ ולהצניע את המפתח, ולפחות יציין עליו באופן בולט שהוא חמץ או מכור לגוי וכדו', כדי שלא ישכח וישתמש בהם בפסח .
מקום שהניחו בו חמץ גמור הנמכר לגוי ואינו מכוסה, יש לעשות בפניו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ומחיצה זו תהיה עמידה היטב, שלא תיפול במהלך ימי הפסח . אולם חמץ שאינו גמור, אלא רק חשש חמץ או תערובת חמץ וכן חמץ נוקשה או פגום וכלים הבלועים מחמץ – אין צורך לעשות מחיצה בפניהם ודי בעשיית סימן כלשהו להיכר .
מוצרים שאינם חמץ אבל איננו אוכלים אותם בפסח, כגון קטניות ודומיהן, וכן מוצרי נקיון ותכשירי קוסמטיקה וכדו' שיש בהם חשש חמץ ואין משתמשים בהם בפסח – אין צורך למוכרם במכירת חמץ, אך יש לסוגרם בארון מיוחד לבל ישתמשו בהם בפסח .

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תמ ס"ג-ח. סי' תמז סכ"ד. סי' תנא ס"א. סי' תנג ס"ה. ביה"ל סי' תמ ד"ה כדי]

תשובה:

כחלק מתקנת מכירת חמץ, בשל הקושי להוציא את החמץ מהבית ולמוכרו לנכרי, ובפרט אם הוא מרובה מאוד, התירו להשאיר את החמץ בבית במקום מיוחד, כאשר מקנים לגוי את החמץ יחד עם מקומו, וניתנת לגוי האפשרות להיכנס לבית בכל עת שירצה ולקחת את החמץ.
מעיקר הדין, מכירה גמורה פירושה שמניחים את החמץ בחדר סגור נעול עם מפתח ומוסרים לגוי את המפתח כדי שיוכל להיכנס אליו בכל עת שירצה, עד כי לולי זאת יש חשש להערמה ועד לאיסור החמץ לאחר הפסח . אולם למעשה אין נוהגים כן אלא סוגרים את החמץ במקומות המיוחדים בבית ולא מוסרים את המפתח לגוי , רק הרב המוכר את החמץ עושה כך בעצמו או דואג שמישהו מהמשתתפים במכירה יביא מפתח של מקום סגור, כחנות וכיו"ב .

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תמח ס"ז, סי"א סי"ג. שו"ת צמח צדק חאו"ח סי' מד-מה. אגרות קודש חי"ג ע' מג]

תשובה:

מעיקר הדין אין בעיה לברך את ברכת האילנות בשבת, אולם נהוג להחמיר לכתחילה ולא לברך בשבת, שמא יקטוף מהאילנות[1].

• כמו כן מוטב שלא לברך בלילה, אלא אם כן יש עליו אור כזה המאפשר את ראיית לבלוב האילנות היטב[2].


• עץ שכבר ראהו פעם אחת ולא בירך עליו – לא יברך כאשר רואהו בפעם השנייה, וגם על עץ אחר אינו יכול לברך[3].

ולכן, מי שרואה עצי פרי ומאיזו שהיא סיבה אינו מעוניין לברך עליהם כעת, וכגון שרוצה אחר כך להביא את ילדיו ולברך יחד איתם או שמקפיד לברך במנין ועתה נמצא לבדו, או שנוהג שלא לברך עליהם בשבת וכיו"ב – לא נכון לעשות כן, שכן אם כבר ראה את האילן בפריחתו ולא בירך שוב אינו יכול לברך, גם אם לא התבונן בו היטב בפעם הראשונה[4].

[1] ראה בהמצויין בשו"ע הקצר שם הע' 15-16.

[2] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' כ. שו"ת רבבות אפרים ח"ו סי' תנח.

[3] קצות השולחן סי' סו בדי השולחן סקי"ח. וראה גם אגרות קודש חכ"ג ע' שסה. שלחן מנחם או"ח סי' קל (ח"א ע' שנא ובהע' ה). שו"ע הקצר פפ"ז ס"ג וש"נ. ודלא כמ"ש בהתקשרות גל' א'עח ע' 11 הע' 24.

[4] לפי פסקי תשובות סי' רכו אות ג ובהערה 33. שם סוף אות ז. וראה גם שו"ע הקצר שם ובהע' 13. וש"נ.

תשובה:

הרואה אילנות הנתונים בפריחתם בימי חודש ניסן צריך לברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חִסַר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות לֵיהָנוֹת בהם בני אדם'[1].

לכתחילה מברך רק הרואה אילנות-מאכל בלבד[2], את הברכה מברכים על ראיית עץ עם פרחים מלבלבים, אך לא על עץ שהפירות שעליו כבר ראויים לאכילה[3].

ברכה זו מברכים דווקא בחודש ניסן[4], כן יש לברך את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות[5], אולם כשלא מצא יכול לברך גם על אילן אחד[6].

אך יודגש: ברכה זו ניתן לברך רק בפעם הראשונה שפוגש באילנות בימי ניסן, ולכן גם אם האילנות שראה בתחילה אינם עומדים בהידורים הנ"ל – יברך עליהם ולא יפסיד הברכה[7].

[1] סדר ברכת הנהנין פי"ג סי"ד.

[2] באר היטב סי' רכה סק"א, משו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' כח. לקו"ש חכ"ג ע' 116 הע' 33.

[3] בלוח ברכת הנהנין פ"ב הכ"ג כתב רבינו שמחמת מחלוקת הפוסקים בפרי שנגמר לאכילה "טוב לברך בלא שם ומלכות", אך הושמט בסדר ברכת הנהנין שם, ומשמע שלמעשה אין לברך עליו (לקו"ש שם).

[4] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חכ"ג ע' שסה.

[5] כן משמעות סתימת דברי אדה"ז שם (וכדעת שו"ת הלכות קטנות שם ובכף החיים סי' רכה סק"ב), וכפי שמדייק כ"ק אדמו"ר רבות בסתימת הלכה זו. ודלא כהקצות השולחן סי סו בדי השולחן סוסקי"ח. ולהעיר שבקצות השולחן הערות למעשה ע' קנט כתב לברך על שתי אילנות. וראה בהערת המו"ל שם.

[6] שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' ה.

[7] סדר ברכת הנהנין שם.

הרואה אילנות הנתונים בפריחתם בימי חודש ניסן צריך לברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם' .
לכתחילה מברך רק הרואה אילנות-מאכל בלבד , את הברכה מברכים על ראיית עץ עם פרחים מלבלבים, אך לא על עץ שהפירות שעליו כבר ראויים לאכילה .
ברכה זו מברכים דוקא בחודש ניסן , כן יש לברך את הברכה על ראיית שני אילנות לפחות , אולם כשלא מצא יכול לברך גם על אילן אחד .
אך יודגש: ברכה זו ניתן לברך רק בפעם הראשונה שפוגש באילנות בימי ניסן, ולכן גם אם האילנות שראה בתחילה אינם עמדים בהידורים הנ"ל – יברך עליהם ולא יפסיד הברכה .

 

תשובה:

כדורים ותרופות טבעונית וכיו"ב, הראויים גם לבריאים, אם יש בהם תערובת חמץ - אסור להשהותם בבית בפסח, ויש למוכרם לגוי ב'מכירת חמץ'. אולם תרופות ומשחות המיועדות לחולים שיש בהם תערובת חמץ – מותר להשהותם בבית. אך יש להניחם במקום נפרד מדברי הפסח ואין למכור את אותו המקום במכירת החמץ. כמו-כן, תרופות הצריכות קירור - ניתן להניחם במקרר שיש בו דברי פסח, אך בהפרדה[1].

ההיתר להשהותם בבית הוא משום שנחשבים 'מאכל של חולים' ואין חשש שמא הבריא יבוא לאכול ממנו, ולכן מותר גם לבריא לסייע לחולה בנטילת התרופה[2]. אולם אם מדובר בחמץ גמור שצריכים ליתנו לחולה (לאחר היתר מיוחד מרב) – לכתחילה צריך שהחולה יקח את החמץ ויאכל בעצמו, עדיפות שנייה שגוי או קטן יאכיל אותו מהחמץ, ובאם אי אפשר, כמו בתינוק שרק אדם מבוגר יכול להאכיל אותו – הדבר מותר. ובמצבי סכנה כמובן שאין לעשות חשבונות אלו[3].

[1] ראה שו"ע אדה"ז סי' תמב סכ"ב. שואלין ודורשין (הל' פסח מהגרמ"ש אשכנזי ע"ה) ע' 9 ואילך. [2] פסק הגרמ"ש אשכנזי ע"ה ע"פ שו"ע אדה"ז סי' תמב סכ"ב. [3] ראה שו"ע אדה"ז סי' תנ סכ"ד-ה.

תשובה:

החמץ האסור מהתורה הוא רק חמץ 'גמור', שתהליך החימוץ שלו הסתיים והוא ראוי לאכילה. אבל אם התחילה בו פעולת חימוץ ולא הסתיימה ומלכתחילה לא היה ראוי לאכילה אלא בשעת הדחק, נקרא בשם 'חמץ נוקשה' ואינו נחשב לחמץ מן התורה, אלא מדברי חכמים[1].

לפיכך, תרופות המורכבות מעמילן חיטה או שאר דגנים היה לנו לאוסרם לחולים שאינם מסוכנים - מדין 'חמץ נוקשה'. אולם בימינו התרופה אינה מבוססת רק על החמץ ויש בה גם סמי מרפא שונים שאינם ראויים לאכילה כלל וניתן להקל בזה מן הדין, שאף שהאדם מכניסם לפיו אינו מחשיבם כמאכל אלא מעוניין יותר בסמי המרפא.

אך עם זאת נהוג להחמיר (שלא במצב סכנה, כמובן) למצוא תחליפים שאין בהם חמץ כלל, וכיום ישנם רשימות מסודרות של תרופות הכשרות לפסח מטעם וועדי הכשרות השונים. כשאין בנמצא תחליף לתרופה - יש להיוועץ ברב[2].

לרשימת התרופות הכשרות, באדיבות שירותי בריאות כללית:

https://www.clalit.co.il/he/medical/pharmacy/Pages/kosher_medicines.aspx

[1] ראה שו"ע אדה"ז סי' תמב ס"כ. [2] ראה בכ"ז פסקי תשובות סי' תמב אות ה. וש"נ.

תשובה:

איסור חמץ בפסח הוא איסור חמור מאד וענשו כבד, והוא מתחלק בתורה לכמה איסורים ומצוה אחת[1]:

• איסור אכילת חמץ, איסור זה מתחלק לשניים: איסור אכילת החמץ ביום י"ד בניסן, ערב פסח, מחצות היום ואילך, שאז הוא זמן שחיטת קרבן הפסח[2], שנאמר 'לא תאכל עליו חמץ'[3]. ואיסור אכילת חמץ החמור יותר, שעונשו בכרת – החל מליל ט"ו בניסן, זמן אכילת קרבן הפסח, ולמשך כל שבעת ימי הפסח[4], שנאמר[5] 'ולא יאכל חמץ'.


• איסור הנאה מחמץ - אסור ליהנות מחמץ גם לא בדרך אכילה. איסור זה למדו חכמים שהוא בכלל איסור האכילה[6].


• איסור ראיית חמץ שלנו ברשותנו, שנאמר[7] 'ולא יראה לך חמץ . . בכל גבולך'.


• איסור שהיית חמץ שלנו ברשותנו, שנאמר[8]  'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם'[9].


• מצווה לבער את החמץ שברשותנו בערב פסח, בחצות היום[10], שנאמר[11] 'שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', כך שבהגיע ליל הפסח הוא יהיה 'מושבת' ולא יעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא[12].

[1] בהבא לקמן ראה מנין המצוות להרמב"ם בפתיחת הל' חמץ ומצה ומנין המצוות בשו"ע אדה"ז ריש הל' פסח. [2] ראה שו"ע אדה"ז סי' תלא ס"ב. [3] דברים טז, ג. [4] ראה שו"ע אדה"ז שם ובסי' תמז ס"א. [5] שמות יג, ג. [6] שו"ע אדה"ז סי' תלא ס"ב. [7] שמות יג, ז. [8] שמות יב, יט. [9] ראה שו"ע אדה"ז סי' תמ ס"א-ב. [10] ראה שו"ע אדה"ז סי' תלא ס"א. [11] שם טו. [12] ראה שו"ע אדה"ז סי' תמו ס"ב. וראה בהרחבה בספרנו כרם מנחם ח"א סי' כו.

תשובה:

מטרת צדקת 'קמחא דפסחא' היא בכדי לספק את צרכי החג לעניים, החל ממצות, יין לארבע-כוסות, ועד לכל שאר צרכי החג המאפשרים לחגוג את חג הפסח בדרך חירות[1].

בעבר, היו גבאי הקהילות קובעים סכום מסוים לכל אחד ומטילים אותו כ'מס' על אנשי הקהילה, אך כיום, שאין לקהילות אותו מעמד ותוקף כבימי קדם - אין סכום קבוע לנתינה זו, אלא כל אחד נותן כנדבת לבו הטוב, כצדקה לעניים[2].

מאחר שכיום נתינה זו היא בגדר צדקה[3] - דינה ככל צדקה וניתן לחשבה בכספי המעשר[4].

[1] ראה הליכות שלמה חדש ניסן הע' צ.

[2] ראה שם ס"ב.

[3] כלשון אדה"ז סי' תכט ס"ה – גם לגבי התקנה הקדומה.

[4] שם. וראה שו"ת שבט הקהתי ח"א סי' קלז.

תשובה:

מנהג עתיק, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבכל עיר היו אוספים כספים עבור עניי העיר לצרכי חג הפסח[1].

החיוב העיקרי הוא על תושבי כל עיר לתת עבור תושבי עירם. 'תושב העיר' - עשיר או עני - נחשב מי שגר בעיר מעבר ל-30 יום (אף שעיקר דירתו הוא בעיר אחרת). אם כוונתו להשתקע בעיר נחשב לתושב העיר כבר מהיום הראשון[2].

בעבר היה הדבר חובה מתוקף הטלת 'מס' של הקהילה, אך כיום אין לקהילות אותו מעמד ותוקף כבימי קדם. אם כי מצוה גדולה היא לקיים תקנה קדומה זו ויש אגודות צדקה מקומיות אמינות, בתי-חב"ד, וכן גבאי צדקה הגונים, שניתן להעביר אליהם את כספי ה'קמחא דפסחא' שהם ידאגו להעביר אותם לעניים לצרכי החג.

[1] שו"ע אדה"ז סי' תכט ס"ה.

[2] שם ס"ו.

תשובה:

מי שמכל סיבה שהיא אינו יכול לבוא אל הרב ולחתום על שטר מכירת חמץ, יכול הוא למנות שליח שיעשה זאת, והשליח יציין את שם המשלח ואת פרטיו והמקום בו נמצא חמצו, ומה טוב שהמוכר ימלא בעצמו את הטופס וישלח אותו לרב באמצעות השליח. כמו-כן, אשתו יכולה למכור עבורו את החמץ, כיון שהוא גם שייך לה, וודאי שיכולה לשמש כשליחה של בעלה למכירה. בלית ברירה יכול גם לטלפן אל הרב ולמנותו לשליח, וניתן לעשות זאת גם באמצעות פקס או מסרון[1].

לדעת רבים מהפוסקים, בלית ברירה ניתן אף למכור חמצו של אדם אחר ללא ידיעתו, מאחר שזכות היא לו שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, ומסתמכים בזה על הכלל ש'זכין לאדם שלא בפניו'[2], אך מן הראוי ליידע את בעל החמץ בכך קודם זמן ביעור חמץ[3].

ראוי לזכות יהודים רבים ככל הניתן במכירת חמץ ולהצילם מאיסור חמץ, זאת גם אם ידוע שיאכלו מהחמץ בפסח, שכן אז החמץ כבר שייך לגוי ואף שהיהודי לקח מחמצו של הגוי לפחות לא עבר על איסור שהיית החמץ בביתו[4].

[1] ראה בכ"ז סידור פסח כהלכתו פי"א סעיפים ט-י. [2] שם ס"כ. וראה גם פסקי תשובות סי' תמח אות כא ובהמצויין שם. [3] שואלין ודורשין (הל' פסח ממו"ר הגה"ח הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, כפר חב"ד תשע"ד) ע' 8. [4] שלחן מנחם ח"ב ע' רצב.

תשובה:

בכדי שהמכירה תהיה מכירה גמורה, מקפידים לבצע אותה על פי כל צורות הקניינים שבתורה וכן מקפידים שתחול אף לפי חוקי המדינה. בשטר המכר מציינים שהחמץ נמכר בשוויו האמיתי ותמורתו נותן הגוי דמי קדימה ואילו שאר הסכום נזקף כחוב, ולאחר הפסח מחליט הגוי אם הוא רוצה להשלים את חובו ולקנות את החמץ או למכור אותו בחזרה ליהודי.

מאחר שהמכירה בעבור דמי קדימה וזקיפת שאר התשלום כחוב אינה מושלמת, לכן תיקן אדמו"ר הזקן שהמכירה תיעשה באמצעות 'ערב-קבלן', שהוא יהודי אחר הלוקח ערבות על חובו של הגוי, כך שהחמץ נמסר לבעלותו הגמורה של הגוי, והחוב עבר ליהודי הערב, וכך המכירה היא מושלמת.

על מנת שהמכירה תיעשה כדת וכדין, נוהגים לעשות את הרב למורשה ומיופה כוח למכירת החמץ. לכתחילה עושים זאת באמצעות 'כתב הרשאה', בו מפרטים היכן נמצא החמץ בדיוק, ו'קנין סודר', שבו מגביה בעל החמץ כלי וממנה את הרב להיות שליחו במכירת החמץ.

[מקורות: שו"ע אדה"ז סי' תמח. סדר מכירת חמץ לאדה"ז]