ספירה לכל אחד

מדוע כל אחד חייב לספור את ספירת-העומר? מה דין העובר את קו התאריך בימי הספירה, כיצד יספור והאם יברך? ומתי וכיצד יחגוג את חג השבועות? האם אפשר לצאת ידי חובת הספירה בשמיעה מאחר? והאם יש הבדל בין שמיעת הספירה לשמיעת הברכה? האם כששומעים את הברכה והספירה מהחזן כבר לא יוצאים ידי חובה? וכיצד הוא מנהג הספירה למעשה? האם גם הנשים חייבות לספור ומה לגבי חינוך הילדים בספירה? ילד ששכח לספור יום אחד, האם ממשיך לספור בברכה? מתי הוא זמן הספירה לכתחילה ובדיעבד? והאם יש ענין להתפלל מעריב במנין הראשון ומה יעשה מי שיש לו רק מנין מאוחר או מוקדם מידי? הלכות ספירת העומר – חלק ראשון 

חודש אייר מתייחד בכך שכל ימיו קשורים עם מצות ספירת העומר, אותה התחלנו לקיים החל ממחרת יום-טוב ראשון של פסח, ומאז סופרים אנו "שבעה שבועות ימים"[1], עדי חג מתן-תורתנו הק'.

הספירה כשלעצמה היא דבר פשוט למדי, עד כי אין לה חשיבות עצמית אלמלי המצוה – "מצוותיה אחשביה"[2], ואכן המצוה יוצקת לספירה זו תוכן ומשמעות רבה, גם בפנימיות העניינים, ועל כך חובה לקיימה בהלכותיה ודקדוקיה, שנדמה כי נובעים כולם ממהות הספירה, מהם עולה ומתבאר כיצד מתבצעת 'ספירה' (של מצוה) הלכה למעשה.

כל אחד חייב לספור? 

חובה על כל אחד > מצוה זו מקורה בשבעת השבועות שצריכים היו לספור בין הקרבת העומר לחג השבועות, אשר לחג זה אין תאריך קבוע מן התורה אלא הוא חל בסיום שבעת שבועות הספירה, כמו שנאמר[3]: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וכן נאמר[4]: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". לספירה זו יכולנו להסתפק בספירת בית-דין, כפי שהדבר נעשה בשמיטה וביובל, אלא שכאן דרשו חכמים מהמילים "וספרתם לכם" – "שתהא ספירה לכל אחד ואחד"[5].

העובר את קו התאריך בימי הספירה > 'קו התאריך' הוא למעשה מקום בעולם שהעובר אותו עובר מתאריך אחד (שהיה במקום מוצאו) לתאריך אחר (שעתה במקום היעד), ובהתאם להלכה האמורה, שספירת העומר למעשה נתונה ביד כל אחד ואחד הצריך לספור ארבעים ותשעה ימים לעצמו, הרי שמעבר קו התאריך משליך על ספירתו, שנמצא שדילג על יום או הוסיף יום אם יספור לפי המקום בו נמצא. וידועה דעת כ"ק אדמו"ר בזה[6], שאכן מן הדין עליו להמשיך לספור כפי שספר עד עכשיו, אולם מאחר שאין הדברים פשוטים למעשה, שכן הדבר משפיע גם על זמן חג השבועות לגביו ויוצר מילתא דתמיהא אם ינהג שלא כאנשי המקום וגם לגבי עצמו – בנוגע לאמירת "זמן מתן תורתנו" בתפילתו[7], לכן למעשה יש להימנע מלעבור את קו התאריך כלל במהלך ימי ספירת העומר, ואם בכל זאת עבר את קו התאריך – ימשיך לספור כפי שספר עד עתה ואף יכול לברך בעצמו[8], וכך יצטרך גם לחגוג את חג השבועות לפי ספירתו[9] [אם כי ביו"ט של בני המקום בו נמצא, כאשר לגביו הוא יום חול – עליו לנהוג כמותם בפרהסיא, אבל מחויב להניח תפילין וכו'[10]].

שמיעת ספירה מאחר > מאחר שהמצוה היא על כל אחד בפני עצמו, נחלקו הפוסקים האם יכול האחד להוציא ידי חובה את חבירו על ידי שישמע ממנו את הספירה ויתכוון לצאת ידי חובה וגם חבירו יתכוון להוציאו, או שמא הספירה היא צריכה להיות "לכל אחד ואחד ממש, שכל אחד יספור בעצמו". ובשל המחלוקת צריך לכתחילה שכל אחד יספור לעצמו, אך אך את הברכה יכול לשמוע מהשליח-ציבור ולספור מיד לאחר מכן[11].

למעשה נהוג[12] שהשליח-ציבור מברך בקול רם והציבור עונים אמן, אך אינם יוצאים ידי חובה בברכתו של השליח-ציבור [אף שלא מכוונים כן בפירוש[13]] ולאחר מכן כל אחד מברך לעצמו[14].

נשים > מאחר שמצות ספירת העומר היא מצות עשה שהזמן גרמא, הנשים פטורות ממנה, אלא ש"במקצת מדינות שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה", ולכן סופרות ומברכות[15]. אשה לא יכולה להוציא איש, רק אשה, ולגבי להוציא קטן שהגיע לחינוך גם לא כיון שהיא לגמרי פטורה והוא חייב מדרבנן.

ילדים > מצוה לחנך את הקטנים לספור ספירת-העומר בכל יום[16], ויש לחנכם לספור עם ברכה כדין, אמנם אם האב עוד לא ספר בעצמו – יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה זו[17], כמו כן, ילדים שמשכיבים אותם לישון לפני זמן צאת הכוכבים, שהוא זמן הספירה לכתחילה (כדלהלן) – ניתן לספור עמם בלא ברכה החל מבין-השמשות (ולכוון כנ"ל)[18].

ילד ששכח לספור יום אחד – יכול להמשיך לספור בברכה, מדין חינוך[19]. אולם משהגיע לגיל חינוך – יש לחנכו לקיים המצוה כתיקונה ואין לו להמשיך לספור בברכה[20].

מתי סופרים? 

זמן החיוב > חיוב ספירת העומר הוא מיום הבאת קרבן העומר, שנאמר[21]: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה", ובו ביום, עוד משעת קצירת העומר, צריכים להתחיל את הספירה, שנאמר[22] "מהחל חרמש בקמה תחל לספור" וגו', אך השאלה מתי ביום יש להתחיל, שכן הקצירה היתה בלילה וההבאה היתה ביום, ומהפסוק הראשון נשמע שדי לספור בין הקצירה להבאה[23], מה שיכול להיות ביום, אלא שלשון הפסוק[24] "שבע שבתות תמימות תהיינה" מכריע להתחיל לספור מהלילה, ש"אין אתה מוצא 'תמימות' אלא כשמתחיל לספור מבערב"[25].

הזמן המהודר > מעיקר הדין ניתן לספור ספירת העומר כל הלילה, מצאת-הכוכבים ועד עלות-השחר[26], וגם מצד ענין ה"תמימות" העיקר הוא "שמתחיל הוא לספור יום הראשון בליל ט"ז קודם אור הבוקר"[27], אלא ש"לכתחילה מצוה מן המובחר לספור בתחילת הלילה – מיד אחר תפילת ערבית"[28].

וכיון שהחיוב תלוי בתפילת ערבית, לכן יש להשתדל לכתחילה ולהתפלל ערבית בימי הספירה מיד בצאת-הכוכבים, "והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפילה – מוקדם לברכה"[29].

המתפלל במנין מאוחר או מוקדם > האמור לעיל הוא במי שיכול להתפלל במנין בשעת צאת-הכוכבים, אך מי שהמנין במקומו מאוחר יותר – רשאי להתעכב ולהתפלל ולספור יחד עמם מאוחר יותר[30]. מי שהמנין במקומו עוד לפני צאת-הכוכבים ואומרים קריאת-שמע בזמנה לאחר צאת הכוכבים – אזי יעשו ספירת-העומר בזמנה גם לאחר צאת-הכוכבים, ואם לא עשו כן – יספרו למחרת ביום ללא ברכה[31].

[1] כלשון אדה"ז בשו"ע ריש סי' תפט.

[2] ראה לקוטי שיחות ח"א ע' 271. ח"ג ע' 997. חל"ח ע' 11.

[3] דברים טז, ט-י.

[4] ויקרא כג, טו-טז.

[5] ראה בכ"ז מנחות סה, ב. שו"ע אדה"ז שם.

[6] ראה בהרחבה שלחן מנחם או"ח סי' רנז-ח ובהערות שם.

[7] שכן בחג השבועות יש שני עניינים: מה שהוא סיום השבעה שבועות – שבזה הולכים לפי ספירתו, ומה שהוא זמן מתן תורתנו – שבזה הולכים לפי מנהג המקום בו נמצא (ראה לקוטי שיחות שם לפי שוע"ר ריש סי' תצד, ובגל' מעיינותיך המצוין לקמן).

[8] ומה שכתב כ"ק אדמו"ר באגרות קודש חי"ז ע' רסה: "הנה מהיות טוב אל כו' ישמע הברכה מאחד שבכאן ויכוין לצאת בה (שהרי הברכה היא על עצם המצוה ולא על מספר היום, שלכן אין סתירה במה שלהמברך הוא יום שלושים ולהשומע ל"א יום)" – י"ל שהדברים נאמרו בטרם פסק בזה כ"ק אדמו"ר הלכה למעשה וכתב הדברים בשיחה מוגהת שנדפסה בלקו"ש ח"ג ע' 997 ואילך ובכ"מ. ואף ששם לא הוזכר ענין אופן הברכה אך גם לא הוזכר לעשות באופן דמהיות טוב, והלא דבר הוא. ויש להמליץ על זה מה שאמר כ"ק אדמו"ר להרב יואל כהן שי' בכה"ג (הובא במעיינותיך גל' 21 ע' 7) "אצלי מונח שעל-פי דין צריך להניח תפילין, ואם על-פי דין צריך להניח, זאת אומרת שהקב"ה ציוה אותו על כך ועליו לומר 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו'…".

[9] וראה אגרות קודש שם ובע' קנג שעליו לשאול רבנים שיסכימו לפסק זה לפועל. אבל ראה בהערה הבאה.

[10] ראה מעיינותיך שם ע' 6 ואילך מהגה"ח הרב יואל כהן שליט"א, שכך הורה כ"ק אדמו"ר לא' לנהוג כן בפועל. עיין שם בארוכה.

[11] שו"ע אדה"ז סי' תפט ס"א.

[12] ראה כף החיים סי' תפט סקי"ד. נטעי גבריאל פכ"ג ס"ג. וש"נ. דובר שלום לשו"ע אדה"ז שם הע' 23.

[13] והנה, בכף החיים שם הביא בשם היפה ללב שכתב "שיתנו דעתם שלא לצאת בברכת הש"ץ". אולם לדידן, סומכים על מ"ש הדברי נחמיה בזה בהגהותיו לסי' תפט, וז"ל: "לכאורה קשה [מ"ש אדה"ז שם סי"ב שהשומע ספירה והוא אינו רוצה לצאת י"ח, כיון שיתכן שיצא י"ח בספירה זו להאומרים שמצוות אי"צ כוונה, לכן עליו לכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת י"ח ואינו יוצא בע"כ] ממעשים שבכל יום, שמברכים הקהל אחר שמעם מש"ץ. וצריך לומר, דהיינו טעמא, שבשעת שמיעה דעתם בפירוש לספור בעצמם מיד, כנהוג, והרי זה מעין מה שיתבאר [להלן בשו"ע אדה"ז שם] סי"ד, לענין השואל [את חבירו מה הספירה היום וחבירו עונה לו את ספירת היום ולמרות ששמע מחבירו הספירה יכול לספור בעצמו, כיון ש"בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור, שהרי בשביל כך הוא שומע, ונמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו", וגם בנדו"ד הרי בדעת השומעים הברכה והספירה מהש"ץ לחזור ולספור מיד ונמצא שכיוונו שלא לצאת מהש"ץ ולכן יכולים לברך ולספור בעצמם], משא"כ כששומע לפי תומו [הנידון דסי"ב, הרי לא נחשב שהתכוון בפירוש שאינו רוצה לצאת י"ח, ולכן אינו יכול לחזור ולספור בברכה]".

אמנם עדיין צ"ע, שהרי בסי"ד שם, גבי המשיב שענה שהיום כך וכך, כתב אדה"ז שאכן יצא בזה י"ח אף שבדעתו לחזור ולספור, כיון ש"לא היה בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור ולספור שנית אחר כך, אף שבאמת כן הוא, מ"מ, כיון שלא היה דעתו בפירוש – יצא י"ח להאומרים שמצוות אי"צ כוונה". ולכאורה גם השומעים הברכה מהש"ץ אף שברור לנו שכוונתם לחזור ולספור מיד בעצמם, אבל עדיין אינו דומה להשואל, שניכר מתוך מעשיו בשעה ששמע שהיה בדעתו לחזור ולספור, "שהרי בשביל כך הוא שומע", ואילו העומדים ושומעים ברכת הש"ץ יותר פשוט לומר שיצאו י"ח מברכתו מאשר שהיה בדעתם בפירוש שאינם רוצים לחזור ולספור, וכפי שחוששים לזה במקרים אחרים, כמו בברכת שהחיינו ביוהכ"פ (ראה סי' תריט ס"ח, וכפי שהעיר מזה בדובר שלום שם וראה גם בסי"ב הע' 129). אלא שי"ל שההכרח בזה הוא מצד שכך הוא המנהג, שאחר שנתקבל המנהג כן, הרי זה כאילו מפורש מתוך מעשיהם שכוונתם שלא לצאת בברכת השליח-ציבור. ופשוט הוא.

[ובזה יש גם לבאר כל המקומות שהעיר בדובר שלום שם, דבכולהו חזינן דמיירי במנהג לחזור ולברך כל אחד בפני עצמו ולכן דיינינן להו כמי שנתכוונו בפירוש שלא לצאת בברכת הש"ץ. ושו"ר לדברי ידידי הרב משה חיים חנונו שי' בעטרת משה ח"ב סי' ל ס"י ואילך שכתב כעין הדברים האלו והאריך ביאר בזה בטוטו"ד כמה עניינים נפלאים בלשון רבינו בכ"מ, אם כי לענ"ד (לענין זה) אין צריך כאן לחדשות וכללים מיוחדים, שכן דבר פשוט הוא שהמנהג מלמדנו את אופי המעשה שלפנינו, ובנדו"ד – שכיון שכך המנהג הרי"ז כמי שנתכוונו בפירוש שלא לצאת י"ח בברכת הש"ץ, וכך מורה גם לשון הדברי נחמיה, ואף שלא נתכוונו כלום עמא דבר – אי"צ להגיע ללב ב"ד מתנה וכו', שכן גם בשואל לא חזינן שיש לו כוונה מפורשת לא לצאת, אלא שמתוך מעשיו מוכח כן, וגם הרוצה לקיים המנהג ברור לו שאינו שומע ברכת הש"ץ בכדי לצאת י"ח והיה בדעתו לחזור ולספור, ועל כה"ג כתב אדה"ז ש"נמצא שהיה בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו"].

ומיהו, אם שמע הברכה בשאר מניינים המתפללים ערבית – לא נאמר שכיון שהמנהג הוא שכל אחד מברך לעצמו בשעה שיתפלל במנין אזי אינו יוצא גם עתה, שרק בשעת קיום המנהג במנין בו יתפלל יש לנו לומר כן, וע"ד המשיב דלעיל, שאף שברור לנו שלא התכוון לצאת י"ח ("שבאמת כן הוא"), הרי לא די בכך להאומרים שמצוות אי"צ כוונה, משא"כ כשמתפלל במנין ושומע ברכת הש"ץ, הנה כיון שכך הוא המנהג, הרי זה כמי שנתכוון בפירוש שלא לצאת אלא לחזור ולספור מיד, כדין השואל הנ"ל [ושו"ר שבעטרת משה שם משמע שגם בזה יכול לחזור ולספור בברכה ומצד המנהג הוי כמי שכיוון בפירוש – אינו פשוט לומר כן, דא"כ ביטלת דין המשיב, דהתם אף בלא מנהג ידעינן ש"באמת כן הוא" שלא נתכוון לצאת י"ח בתשובתו ומ"מ לכו"ע יצא י"ח, וכנ"ל, ומה שהביא שם משו"ת דברי מרדכי אינו ראיה לנדו"ד. ואכמ"ל]. 

[14] אף שלברכה אין קשר עם העובדה שספירת העומר היא לכל אחד ואחד בפ"ע, כנ"ל, וכפי שאדה"ז מחלק בין הדברים, ואדרבה, יש ענין שאחד יברך לכולם – מצד "ברב עם הדרת מלך" אף ש"כל אחד עושה מצוה בפני עצמו", אלא ש"הרשות בידם", ו"אם רצו כל אחד מברך לעצמו" (ראה שו"ע אדה"ז סי' ריג ס"ו), והמנהג בפועל הוא גם לברך כל אחד בפני עצמו, אלא שמקיימים ה"ברב עם הדרת מלך" במקצת עכ"פ בכך שתחילה מברך הש"ץ וכולם עונים אמן, וע"ד מנהגנו בברכת הלל (ראה דובר שלום שם).

[15] שו"ע אדה"ז סי' תפט ס"ב וסו"ס תצג. אוצר מנהגי חב"ד אדר-סיון ע' רנד.

כדאי לה לחייב את עצמה מצד איסור המלאכה – הרב פרקש והרב נחמנסון

[16] ראה מנהגי מהרי"ל אות טו (ושם: "והיה מנהג במגנצא, ששמש העיר היה מקבץ אליו בבית-הכנסת כל הנערים אחר סיום התפלה, והיה מברך עמהם בקול-רם" כו'). שערי תשובה סי' תפט סק"כ. וכן משמע מהשקו"ט בפוסקים בקטן שהגדיל בימי הספירה.

[17] ראה שו"ע אדה"ז סי' תפט סי"ב.

[18] ראה נטעי גבריאל פכ"ה ס"י ובהערה שם. ולהעיר ממג"א סי' רסט סק"א.

[19] אף שבגדול חוששים להדעות שכבר הפסיד המצוה (ראה שו"ע אדה"ז סי' תפט סכ"ג-ד) – בקטן אין חוששים לזה, ויכול להמשיך ולברך כדת, מדין חינוך (ראה נטעי גבריאל פכ"ד ס"ז וש"נ. ילקוט יוסף חינוך קטן ע' רלד).

[20] ראה משנת החינוך (לידידי הרב שניאור גרשוביץ שי', פ"ד הע' יח) שהעיר כן, אמנם לענ"ד יש לחלק בין ילד שהגיע לחינוך לקודם שהגיע לחינוך, וכמו שכתבו הראשונים שיש ב' מצוות בחינוך: א) החינוך בכל פרטי המצוה ודקדוקיה, שמתחיל בהגיע הילד לגיל חינוך. ב) החינוך למצוות בכלל – ע"מ להרגיל את הילד ללכת בדרכי התורה והמצוה, שמתחיל עוד קודם לכן – ראה רבינו יונה ברכות יא, ב מדפי הרי"ף ד"ה מתני'. פי' רבינו מנוח על הרמב"ם הלכות שביתת עשור פ"ב ה"י. ועוד – הובאו ונתבארו בהרחבה בלקוטי שיחות חל"ה ע' 63 ואילך. ושו"ר שבילקוט יוסף שם הע' א בסופה כתב על פסקו הנ"ל שימשיך בברכה "שמא יל"ע עוד בזה, דשמא יש לחלק בין הגיע לחינוך לקטן שלא הגיע לחינוך".

[21] ויקרא כג, טו.

[22] דברים טז, ט.

[23] ראה מנחות סו, א וברש"י שם.

[24] ויקרא שם.

[25] לשון אדה"ז סי' תפט ס"ג.

[26] ראה מגילה כ, ב. טושו"ע סי' תפט ס"א. שו"ע אדה"ז שם.

[27] כלשון אדה"ז שם.

[28] שם. והוא דלא כהלבוש שם ס"א, שהספירה בתחילת הלילה היא מצד "תמימות". וראה להלן מסידור אדה"ז. ומשמע שזהו מצד "זריזין מקדימין למצוות" (פסחים ד, א) בלבד. וכ"כ בדובר שלום על אתר הע' 54.

[29] סידור אדה"ז סדר ספירת העומר. אבל ראה שער הכולל פמ"ט אות ב אם לשון זו היא מאדה"ז.

[30] שכיון שהספירה תלויה בתפילת ערבית, והוא צריך להתפלל עם הציבור, יוצא בזה י"ח מה שכתב רבינו שם סכ"ו, "שיש לנו להקדים הספירה בכל מה שאפשר, ומיד שנסתלקה התפילה בקדיש שלאחריה חל עלינו מצות ספירה". וראה שואלין ודורשין (מהגרמ"ש אשכנזי ע"ה, ניסן תשע"ד), ע' 21.

[31] אגרות קודש כ"ק אדמו"ר חי"ט ע' ערב. וראה שו"ע אדה"ז סי' תפט סי"ב.