שמחת שושן פורים

מהי ייחודיותו של פורים על פני שאר החגים? מדוע נקבע הפורים בשני ימים שונים? מה גדר החיוב של שני הימים, חיוב אחד המתחלק לשני מקומות, או שני מקומות עם חיובים שונים? כיצד באה לידי ביטוי שמחת שושן פורים לבני הפרזות? האם שושן פורים מותר במלאכה? מה דין אבלות בשושן פורים? האם יש מצוה בסעודה בשושן פורים? מה דינו של ליל ט"ו המחבר בין פורים לשושן פורים? מהי רמת השמחה הנהוגה בשושן פורים? והאם בן הפרזות שהגיע לירושלים לט"ו יכול להוציא את בני המקום ידי חובתן בקריאת המגילה? * קיום שמחת שושן פורים הלכה למעשה

מועד ייחודי ומיוחד

ייחודיות בולטת יש לו לפורים על שאר מועדי השנה, הוא אינו יום טוב ככל הימים טובים, שכן אינו אסור במלאכה[1] אך יש בו חובת שמחה[2], כמו גם סעודה[3], אולם גדרה שונה ומיוחד, ועיקרה הוא משתה היין[4] – "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[5]  – ולכך שמחתו גדולה אף יותר משמחת יום טוב[6]; מצוותיו רבות ופרטיהן רבי פארות, וגם הן ייחודיות ומיוחדות, להרבות שמחת כולם באמצעות משלוח מנות ומתנות לאביונים ושבח והודאה להשי"ת בקריאת המגילה לילה ויום.

אם לא די בכך – הפורים בולט בייחודיותו גם בהתחלקותה, ולאמיתו של דבר – בהכפלתה, של השמחה לשני ימים, כאשר ברוב המקומות עושים את הפורים בי"ד באדר, הרי שבערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון, ובראשם ירושלים עיה"ק, עושים את הפורים בט"ו באדר. אך למרות החלוקה הלזו, השמחה מושפעת בי"ד מערי הפרזות אף לערים המוקפות וביום ט"ו גם כן מושפעת היא מן הערים המוקפות אל ערי הפרזות, במסגרת זו נעסוק איפה בהשפעתה ההלכתית של השמחה מאחד על רעהו, ושמחה זו מה היא מצווה ועושה.

שני ימים לשמחה

חלוקה זו נובעת מתהליכי הווייתה של שמחה זו, כאשר גזירת המן נקבעה ליום י"ג באדר, ואף לאחר עלייתם הניסית של מרדכי היהודי ואסתר המלכה למלכות לא בטלה הגזירה אחר שנחתמה בטבעת המלך ואין להשיבה, אלא שנתנה פקודה נוספת בטבעת המלך המתירה ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם ולעשות בשונאיהם כרצונם[7], או – כפי פירושים אחרים – הגזירה הראשונה אכן התבררה כמבוטלת על ידי הפקודה החדשה[8].

ואכן, בי"ג באדר עזרנו השי"ת ונפל פחד היהודים על שונאיהם, ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשונאיהם כרצונם, וביום י"ד באדר נחו מהקרב ועשאוהו ליום משתה ושמחה לשעה ולדורות. אבל בשושן הבירה רבו השונאים ולא הצליחו להכותם ביום אחד, ולכן ביקשה אסתר מן המלך יום נוסף לנקום בשונאיהם, והיה זה בי"ד באדר בו השלימו היהודים להינקם גם מאויביהם אשר בשושן ונחו מקרב זה בט"ו וקבעו אף אותו ליום משתה ושמחה. ואף נקבע לדורות שלעולם יהיה הפורים בשני ימים, י"ד באדר לערי הפרזות וט"ו בו לערים המוקפות ולשושן הבירה.

נעיר, כי ביסודות הלכה זו יש מקום לחקירה עיונית בגדרם של שני ימים אלו כהיום הזה, האם פורים נקבע לכתחילה כשני "ימי משתה ושמחה"[9] המתחילים בליל י"ד בערי הפרזות ובליל ט"ו ממשיכים יממה נוספת בערי המוקפים, או שמא גדרם כבזמן תקנתם – "יום משתה ושמחה"[10] לבני הפרזות ו"יום משתה ושמחה" נפרד לבני המוקפות[11]. השלכות הלכתיות רבות ניתן ללמוד מכך, ולבאר בזה כמה ממחלוקות הפוסקים בדינים המסתעפים, אך לא כאן המקום לאריכות הדברים, אולם מהגדרה זו נוכל להבין מעט הלכות ומנהגים.

שמחה כפולה

גם אם נגדיר הלכתית את ימי הפורים כימים חלוקים לחיוב כל אחד כמקומו, עדיין שמם הכולל של ימים אלו, י"ד וט"ו באדר, הוא: "ימי משתה ושמחה", ולכן הן בני י"ד והן בני ט"ו חייבים לבטא את השמחה בדרך כלשהי בשני הימים, וכדלהלן:

הספד ותענית ואמירת תחנון > אסורים בהספד ובתענית[12] ואין אומרים תחנון בשני הימים[13].

אבלות > אין אבלות נוהגת בשני הימים של פורים, למעט בדברים שבצנעא[14].

איסור מלאכה > המנהג שלא לעשות מלאכה ביום הפורים[15]. אכן, לדעת רוב הראשונים[16], וכך נפסק בשו"ע[17], המנהג הוא לא לעשות מלאכה רק ביום שקוראים בו המגילה, כלומר בי"ד לבני הפרזים ובט"ו לבני המוקפים.

משתה ושמחה > מצוה להרבות קצת במשתה ושמחה הן לבני הפרזים ביום ט"ו והן לבני המוקפים ביום י"ד[18].

אכן, אודות משתה ושמחה בליל ט"ו לבני הפרזים – נחלקו האחרונים אם יש בזה מצוה[19], שכן אף על הסועד סעודת פורים בליל י"ד נאמר שלא יצא ידי חובתו, כיון שענין הסעודה והפרסומי ניסא שייך ליום[20].

כ"ק אדמו"ר[21] נוקט שאכן עיקר הפרסומי ניסא הוא ביום ולא בלילה, ולפי זה נמצא שבלילה שבין הפרסומי ניסא דיום י"ד לפרסומי ניסא דיום ט"ו אין אותו ענין של שמחה, אך מבאר שמאחר שלילה זה הוא המחבר בין י"ד לט"ו הרי שאי אפשר להגיע לפרסומי ניסא שביום ט"ו לולי הלילה שבינתיים, וכיון שהכוח לחבר בין שני דברים הוא על ידי ענין שלמעלה משניהם, לכן "בלילה זה צריך להיות יהודי במעמד ומצב שלמעלה ממעמדו ומצבו ביום י"ד וביום ט"ו". אך מאידך, אין בו חיוב הלכתי, והוא בגדר "רשות", אשר יש בזה המעלה של דברים שהם "רשות" לגבי דברים שהם בגדר "חובה". וכך אכן נהגו רבותינו נשיאנו, שעיקר ההתוועדות של פורים היתה בלילה שבין י"ד לט"ו.

שמחה בימים הבאים > כ"ק אדמו"ר עורר כי בימים שלאחר הפורים יש עוד להוסיף בשמחה, שכן מצטרפת אז סיבה נוספת – של "מיסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים לגאולת פסח[22].

'מבצע מגילה' של בן י"ד בט"ו

אולם הנפקא מינה הבולטת ביותר מהבנת גדרם ההלכתי של שני ימי הפורים היא השאלה שבדורנו הפכה למצויה מאוד, בדבר חיובו של בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר במצוות היום כפי המקום בו נמצא עתה. אשר החקירה שהעלנו לעיל משמשת כאבן יסוד בהבהרת הצדדים, האם לבן העיר יש חיוב אחד של פורים ולבן הכרך חיוב אחר, כך שכאשר אחד בא למקומו של השני ונעשה ל"מוקף בן יומו" או "פרוז בן יומו" חלה עליו חובת היום כפי המקום בו נמצא, או שמא יש כאן חיוב אחד כללי המתחיל ביום י"ד ומסתיים בט"ו ותלוי בפרטים נוספים שדנו בהם הראשונים והפוסקים אשר לא כאן המקום לפרוש את כל הסוגיא.

אולם ניגע בשאלה אחת המצויה מאד, האם בן י"ד יכול לבוא לירושלים לקרוא מגילה עבור בני המקום ולהוציאם ידי חובתם?

והנה, באם נאמר שאין לו כלל חיוב לקרוא ביום ט"ו, הרי שדבר זה נתון לשאלה האם בן י"ד יכול להוציא בן ט"ו[23], ואע"פ שיש כלל בכל התורה שמי שיצא במצוה יכול להוציא אחרים בה מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה – אבל כאן אינו נקרא בן י"ד "מחוייב בדבר" כלל בקריאה של בן ט"ו[24], לשיטות אלו, היות ויש כאן חיוב נפרד, כאמור.

אכן, במקרה הפוך בו בן ירושלים יבוא לערי הפרזות לקרוא בי"ד יש יותר מקום לומר שכן ייחשב למחויב בדבר[25], מאחר שיום י"ד הוא זמן קריאה לכל[26]. אולם גם דין זה אינו מוסכם להלכה, שבן ט"ו יוציא בן י"ד בקריאתו[27].

אכן, יכול להביא עצמו לידי חיוב גם במצוות דיום ט"ו, וזאת כאשר יגיע לירושלים קודם עלות השחר של יום ט"ו, שאז לפי כמה פוסקים נחשב למחויב בדבר[28].

ולכן, לענין מעשה, לכתחילה לא יקרא בן י"ד לבן ט"ו, שכן לרוב הפוסקים אינו יכול להוציאו ידי חובתו, כנ"ל, אולם באם הגיע לט"ו קודם עלות השחר, שאז לדעת כמה פוסקים הוא מחויב בדבר, הנה במקום שאין שם מישהו אחר שיכול לקרוא עבור בני ט"ו – יכול לקרוא להם, אולם לא יברך על קריאתו[29].

[1] ראה טושו"ע סי' תרצו ס"א.

[2] ראה פסחים סח, ב. מגילה ה, ב. ז, ב.

[3] שם.

[4] ראה בהרחבה במש"כ בגליון הקודם בהלכות סעודת פורים. וש"נ.

[5] מגילה ז, ב.

[6] תורה אור צח, א. הובא בס' המנהגים ע' 74. וראה בהמצויין בהלכות ומנהגי חב"ד ע' 167 הע' 157.

[7] ראה פירוש הרלב"ג על מגלת אסתר. וכ"כ הרמ"א במחיר יין על מגילת אסתר ח, ח (במהדורת מו"ח הגה"ח הרב אלימלך אלעזר הלוי פרנקל שליט"א – ע' קב-ג), ושם: "וזהו האמת לפי פשוטו של מקרא, והוא מבואר למתבונן בדברי המקרא". ע"ש.

ושוב העירוני שכפירוש זה משמע בתורה אור על מגילת אסתר קכ, ד, שבני ישראל היו בסכנה מפני גזירת המן, "שנמשך הזמן כמעט משך שנה היו כולם בבחי' מסירות נפש ממש", ולכאורה כיון שבקשת אסתר לבטל מחשבת המן היתה כבר בכ"ג סיון בשנה הקודמת (ראה אסתר ח, ט ואילך) הרי כבר "שמחה וששון ליהודים וגו' ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם" ומה צורך במסירות נפש, אך להפירוש הנ"ל שלא נתבטלה גזירה הראשונה מובן שעדיין לא הגיע הניצחון עד י"ג אדר. ושו"ר שכך משמע להדיא בלקוטי שיחות חט"ז ע' 346 הע' 38. וראה קובץ עוז למלך ע' 435 ואילך.

[8] ראה רש"י אסתר ח, ז-ח. ועוד ראשונים. ויש גם פירושים נוספים בזה. ואכ"מ.

[9] אסתר ט, כב.

[10] שם יז, יט.

[11] יתכן שאף דבר זה תלוי בפרשנות הנס, דאם בטלה גזירת המן לגמרי הרי שהכל נס אחד הוא שהחל בי"ג ונמשך בי"ד. אולם אם לא בטלה הגזירה הראשונה רק שנכתב שיכולים אף היהודים להינקם מאויביהם, הרי שכל יום היה נס נוסף. וק"ל. 

[12] מגילה ה, ב ממגילת תענית. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ג. טושו"ע סי' תרצו ס"ג.

[13] ראה מגילה ה, ב. תוס' מגילה ד, א ד"ה פסק. ריטב"א שם ה, ב. שבלי הלקט סי' ר. ב"י סי' תרצג. לבוש סי' תרצו ס"ח. משנ"ב סי' תרצג סק"ח.

[14] ראה טושו"ע יו"ד סי' תא ס"ז. רמ"א או"ח סי' תרצו ס"ד.

[15] ראה מגילה ה, סוע"א ואילך. טושו"ע סי' תרצו ס"א ורמ"א שם.

[16] האשכול, שבלי הלקט סי' רד, כל בו, נמוקי יוסף מגילה ח, ב. וראה גם ירושלמי מגילה פ"ב ה"ב. אבל בנמוקי יוסף שם הביא בשם ספר המאורות שנהגו איסור בשני הימים. וכ"כ האבודרהם, הובא בדרכי משה  סי' תרצו סק"א.

[17] סי' תרצו ס"ב.

[18] כן כתבו רבים מהראשונים – ראה ספר המנהגים למהר"ם, אגודה, תוס' מגילה ו, ב ד"ה ור' אליעזר וכן מבואר מדבריהם שם ד, א ד"ה פסק. וכן משמע בר"ן שם ג, ב בדפי הרי"ף ד"ה אלא מקרא [אבל בריטב"א שם ה, ב משמע שרק אסור בהספד ובתענית ואינו מחויב במשתה ושמחה, וראה גם הגהות ה"ר פרץ לסמ"ק]. ולהלכה, כתב הרמ"א סי' תרצה ס"ב, שחייב במשתה ושמחה קצת בשני הימים. מאידך דעת ביהגר"א שם שלכל אחד חיוב משתה ושמחה ביומו ולא בשני הימים.

[19] הלבוש שם ס"א כתב שיש בזה מצוה ושכך המנהג, אולם הפמ"ג בא"א סק"א כתב שאין חיוב משתה ושמחה קצת אלא בט"ו ביום ולא בלילה, וראה גם לבושי שרד על המג"א סק"ב.

[20] ראה טושו"ע ריש סי' תרצה. מג"א שם סק"ב.

[21] ראה בהרחבה שיחת פורים תשי"ט – תורת מנחם חכ"ה ע' 138 ואילך. וש"נ.

[22] שיחת ש"פ פרה תשל"א.

[23] ראה ירושלמי מגילה פ"ב ה"ג שבן עיר אינו מוציא בן כרך י"ח, והביאוהו רבים מהראשונים – ראה תוס' יבמות יד, א ד"ה כי. רשב"א מגילה ב, א. וכ"כ הריטב"א שם משמו. ר"ן א, ב מדפי הרי"ף ד"ה ויש לשאול. מאירי יט, א. וכך פסקו כמה אחרונים להלכה – ראה פר"ח סי' תרפח סק"א. פמ"ג שם משב"ז סק"ד. משנ"ב שם סק"ח. שו"ת הר צבי סי' קכא (ע' רנג-ד). ועוד. אכן דעת הראבי"ה סי' תקסב שהובא במרדכי מגילה רמז תשעה דשפיר מוציא י"ח, כיון דקיי"ל דמי שיצא מוציא.

[24] ראה נמוקי יוסף מגילה ב, א. מאירי שם.

[25] ירושלמי שם.

[26] ראה נמוקי יוסף ומאירי שם. וכן פסקו הרשב"א והריטב"א שם. אבל עיין בפסקי הריטב"א הל' ברכות פ"ה ה"ג. שו"ת הר צבי סי' קס.

[27] שכן בירושלמי הוא בעיא דלא איפשטא, וכ"כ הנמוקי יוסף שם. וכן דעת הפר"ח שם שאינו מוציא כלל בן י"ד לפי מה שמדייק בבבלי. ודעת הפמ"ג שם שיוצא בדיעבד. והביא פלוגתא זו במשנ"ב שם סק"ח.

[28] כשיטת רש"י מגילה יט, א. וכן מבואר בירושלמי שם שהביאוהו כמה מהראשונים.

[29] דאף שכאן הוא ספק ספיקא, שמא הלכה שנחשב בן ט"ו מצד עצמו, וגם אם לא שמא הלכה שבן י"ד יכול להוציא בן ט"ו – הלא דעת אדה"ז בסידורו הל' ציצית שגם בספק ספיקא אמרינן ספק ברכות להקל. וכן שמעתי מידידי הרב מיכאל שלמה אבישיד שליט"א.