מאת הרב נתנאל לייב
הדינים בקצרה:
- הלכה כרבא שחייב לבסומי עד דלא ידע: נחלקו הראשונים האם הלכה כדברי רבא, שחייב לבסומי עד דלא ידע. ולרוב הדעות כך הלכה[1], וכך נפסק בשו"ע.
- 10 פירושים ב'עד דלא ידע: דרגת השכרות שבשו"ע: 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' תלויה בהבנת 'אי ידיעה' זו, וראה בהמשך 10 פירושים שונים בזה !
- אינו 'חובה' אלא מצוה מן המובחר: אמנם באמרו 'חייב … לבסומי' אין הכוונה לחובה ממש, אלא למצוה מן המובחר[2].
- דעת הרמ"א, שמפסיק לשתות עד שירדם: הרמ"א פוסק אחרת מהשו"ע, אך אפשר להבין את דבריו בכמה אופנים, ובפשטות פסק כדעת הרמב"ם שאכן הלכה כרבא, אלא שמספיק שישתה כל כך, שמתוך שכרותו ירדם.
- עדיפות לשתיית יין: מלשון רש"י (בגמ' שם: 'להשתכר ביין') והרמב"ם, משמע שצריך לשתות דווקא יין, אך מנהג העולם שאין מקפידים בזה (מקראי קודש).
- השתיה לא באה במקום זלזול במצוות: מי שיודע שע"י שישתה יבא לזלזול במצוות וברכות, מוטב שלא ישתכר כי קדוש היום לאדוננו. (חיי אדם).
- שתיית נשים בפורים: נשים אינן חייבות בזה, כי אין דרך אשה לשתות, וזה גנאי לה[3]. (נטעי גבריאל, פורים).
[א]
דעות הראשונים בענין, 'לבסומי' – חיוב או הידור, והאם מספיק לישון מתוך שכרות ?
המקור : איתא במסכת מגילה (ז:): "אמר רבא : מחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". (לבסומי – להשתכר ביין. רש"י).
מבואר שלדעת רבא, ישנו 'חיוב' בפורים, לשתות ולהשתכר עד לדרגא של – 'עד דלא ידע..'.
וצריך לברר ולבאר ג' נדונים :
- הלכה: האם הלכה כדברי רבא ?
- חיוב: האם כוונתו של רבא היא, שזהו חיוב (שבלי זה לא יצא יד"ח), או שזה רק ל'מצוה מן המובחר' ?
- שיעור: מהו השיעור של 'עד דלא ידע' [שיכור כלוט, עד ש'לא ידע', או שנרדם מרוב שתיה, וממילא (כיון שישן) 'לא ידע'] ?
וכדי לברר זאת צריך להביא את המשך הגמ' שם: "רבה ור' זירא, עבוד סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לר"ז, למחר בעי רחמי עליה ואחייה. לשנה – א"ל ניתי מר נעביד סעודת פורים בהדי הדדי, א"ל: לא בכל שעתה ושעתא מיתרחיש ניסא[4]". [רבה ור"ז קיימו סעודת פורים יחד, והשתכרו, עמד רבה ושחט את ר"ז. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. לשנה אחרת, הציע שוב רבה שיקיימו סעודת פורים יחדיו, סירב ר"ז ואמר: 'לא כל פעם מתרחש נס']
ונחלקו הראשונים, אם הלכה כרבא:
- הר"ן, בעל המאור, והב"ח – הביאו את דעת 'רבינו אפרים' (מבעלי התוס'), שאין הלכה כרבא. כי ע"י המעשה של רבה ור"ז, רואים שאין נכון לעשות כן לשתות כ"כ הרבה. ומוסיף הב"ח – שיש לומר, שלכן סידר בעל התלמוד את מעשה רבה ור"ז מיד אחרי דבריו של רבא, לומר שנדחו דבריו.
- אמנם לרוב הדיעות, הלכה כרבא, שחייב לבסומי עד דלא ידע. הלא הם: הרי"ף (שם), והרא"ש (סי' ח'), וכך נראית דעת התוס' שם[5], והרמב"ם (ב' ט"ו) אף שכתב: 'ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו", הרי מקורו של הרמב"ם הוא, מדברי רבא (כמ"ש שם ב'מגיד משנה' ועוד. ועיין הערה[6]), וכך פסקו הטור והמחבר.
אלא שכתב ב'הגהות מיימוניות' בשם הראבי"ה[7] – שכל דברי רבא הם ל'מצוה' ואינם לעיכובא. והיינו: שגם אם פוסקים להלכה כדברי רבא, אין זה 'חיוב' ממש, 'לעיכובא'. וגם בלי 'עד דלא ידע…' יוצאים יד"ח שמחת פורים. [ומובא למעשה בביה"ל, בשם הא"ר].
סיכום ג' הדנונים – לפי הראשונים:
- לרוב הדיעות הלכה היא כרבא שחייב לבסומי עד דלא ידע. וכן פסק המחבר.
- אלא – ש'חיוב' זה אינו מוכרח שהוא חיוב גמור מן הדין, אלא אפשר גם שהוא ל'מצוה' בלבד, ולא לעיכובא.
- לפי הרמב"ם כוונת רבא היא, שמתוך ששתה, הוא נרדם, וממילא הוא 'לא ידע'. [וראה לקמן שכ"נ שפסק הרמ"א]
[ב]
דעת הרמ"א – בג' הנדונים הנ"ל:
(ופסקו כמוהו – הפמ"ג שכתב 'וכן ראוי לעשות', והביאו המשנ"ב, הקיצור שו"ע, ועוד)
כתב הרמ"א : "י"א שאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו (כל בו). ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים". משמע שאין צריך, אבל אין בזה איסור.
ויש לדון מהי כוונת הרמ"א :
- האם דעת הי"א שמביא הרמ"א, היא דעת 'רבינו אפרים', שדעת רבא נדחתה ?
- או שמא כוונתו, שהלכה כרבא, אלא שגם רבא מודה, שכיון שנרדם וישן, הגיע ל'עד דלא ידע…' ? [א"כ פסק הרמ"א כדעת הרמב"ם, ומדוע א"כ צויין ל'כל בו' ומהרי"ל ?]
- ואולי כוונתו, שיש איסור לשתות כ"כ הרבה, וצריך לשתות 'יותר מלימודו' בלבד. [וצ"ע הלשון 'אין צריך', שהיה צריך לומר: 'י"א שלא ישתה כ"כ..' ולא 'שאין צריך ..'
ב' הנדונים הראשונים, הם רק בהבנת דבריו, ואין בזה נפק"מ כ"כ[8]. אבל בנדון הג', יש נפק"מ למעשה – האם לפי דעת הרמ"א 'אסור' לשתות 'עד דלא ידע' או רק שלא חייבים.
ולכאורה יש מקום לשלשה פירושים בדברי הרמ"א:
א. כדעת ה'כל בו' – שאסור להשתכר. ב. כרבינו אפרים – שאין חיוב להשתכר 'עד דלא ידע'. ג. כדעת הרמב"ם – שמותר להשתכר, אלא שמספיק לישון.
- הרמ"א פסק כדעת ה'כל בו' – אסור להשתכר
ברמ"א מצויין לספר 'כל בו', והגם שא"א לקבוע מסמרות ע"פ 'הציונים' הנ"ל, הרי גם בביאור הגר"א (ס"ק ד') מביא שזהו המקור של הרמ"א.
וז"ל ה'כל בו' (הביא את דברי ה'אורחות חיים'): "וחייב אדם לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שגורם לגילוי ערייות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח ולשמח אביונים וינחם אותם וידבר על ליבם, וזאת היא השמחה השלימה".
יוצא מזה – שדעת הרמ"א, שיש בזה איסור. ולפי"ז צ"ע טובא הלשון של הרמ"א שכתב רק ש'אין צריך', שהיה לו לכתוב שאין להשתכר וכדו' ?
* מאמר המוסגר: ראה בהערה[9] דעות נוספות האוסרות להשתכר כל כך.
- הסבר הט"ז בדעת הרמ"א – אין לעשות כן (כי דעתו כרבנו אפרים)
להבנת הט"ז כוונת הרמ"א שהביא 'יש אומרים' היא, שעיקר הלכה כ'רבינו אפרים', ודברי רבא נדחו מהלכה. וכלשונו: "שמע מינה (מהמעשה של רבה ור"ז) מסקנת הגמרא שאין לעשות כן".
יוצא ג"כ, שדעת הרמ"א היא שאין לעשות כן, ולהשתכר כל כך. [וצ"ע הלשון 'אין צריך' שכתב הרמ"א]
- דעת הרמ"א כדעת הרמב"ם – מותר, אלא שמספיק גם לישון
ממשיך הרמ"א וכותב: "ויישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מהרי"ל)".
משמע, שהלכה היא כרבא, אלא שהאופן שבו מקיים 'עד דלא ידע', אפשרי גם ע"י שיישן. וא"כ הוא כדעת הרמב"ם[10].
והנה צויין ברמ"א 'מהרי"ל', והמעיין במהרי"ל לא ימצא כלום מענין זה. ובאמת זוהי טעות הדפוס, וצ"ל 'מהרי"ב'. וכמו שתיקנו בשו"ע החדש מהדורת פרידמן. והוא המהר"י ברונא, שהביא ה'דרכי משה'[11] עצמו בהלכה זו, וז"ל הד"מ (בביאור דברי הטור שצ"ל 'עד דלא ידע..'): "ומהרי"ב כתב דרוצה לומר שישתכר ויישן ולא ידע בין ארור המן. וכן משמע ברמב"ם".
א"כ מוכח שדעת הרמ"א היא בדיוק כדעת הרמב"ם[12], והרי כתבו המפרשים שם שהרמב"ם לא בא לומר שאין הלכה כרבא, אלא שגם כשנרדם מתוך שכרותו, קיים את מה שאמר רבא שצ"ל 'עד דלא ידע'.
ולפי"ז מובן היטב לשון הרמ"א: 'אין צריך', היינו שאין חובה להשתכר כ"כ, (=כהשו"ע, שיהיה 'עד דלא ידע') אלא יכול להשתכר קצת, וירדם, וכבר יצא יד"ח.
אבל לפי"ז לא מובן, מדוע צויין ברמ"א ובביאור הגר"א – 'כל בו' ? הרי הוא כתב שיש בזה 'איסור' ?! [להעיר עוד, משינוי הלשון, שברמ"א כתב שישתה 'יותר מלימודו', וברמב"ם כתב שישתכר ! וראה סוף הערה 12 עוד דיוקים של הרבי בשינוי הלשון בין הרמ"א לרמב"ם].
סיכום דעת הפוסקים : מהגר"א והט"ז בדעת הרמ"א יוצא – שאסור להשתכר כ"כ שיהיה 'עד דלא ידע..'. אבל מלשון הרמ"א שכתב 'אין צריך' (ולא כתב שלא להשתכר) וממה שכתב הרמ"א בדרכי משה, מוכח להדיא שסובר כהרמב"ם[13], שצריך לשתות 'עד דלא ידע..', רק שאפשר לקיים את זה ע"י שנרדם מתוך שכרותו. [ולפי"ז מש"כ 'אין צריך' כוונתו – שלא "חייב" לשתות 'עד דלא ידע' אלא יכול "גם" לישון ומתוך כך יצא יד"ח]
[ג]
דעות נוספות, בשיעור השתיה הנצרך – ע"פ ביאורם בהמשך דברי רבא: 'עד דלא ידע, בין ארור המן לברוך מרדכי"
הקדמה: עד כאן, הבאנו את דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין דברי רבא שמחייב לבסומי, והנה: נאמרו הרבה פירושים בהמשך דברי רבא 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי', וע"פ פירושים אלו, נוכל לדעת גם כמה הוא שיעור השתיה הנצרך לדעתם.
הפירושים השונים בדברי רבא : "עד דלא ידע בין ארור המן, לברך מרדכי" :
- התוס' והר"ן (במגילה ז') והביאם הב"י כתבו, שהכונה היא שלא יוכל לומר (ולהבחין בין) כל שאר הפזמון ארורה זרש, ברוכה אסתר וכו'[14]. ומבאר הב"י את דבריהם – שאם היה צריך להשתכר עד שלא יוכל לומר 'ארור המן ברוך מרדכי' הרי אפי' אם יהיה שתוי הרבה, לא יטעה.
- הרמב"ם פירש (כנ"ל) שעד דלא ידע הכוונה כפשוטו שלא יודע, אלא שיעשה זאת ע"י שירדם מתוך שכרות, וממילא אינו יודע.
- הב"ח[15] הבין הפירוש כפשוטו וז"ל: "ולפענ"ד כפשוטו, דצריך שישתכר הרבה עד דלא ידע … שזה הגיע קרוב לשכרותו של לוט…". וכן החכם צבי פירש כפשוטו, כמ"ש בסידור יעב"ץ שאביו בבחרותו היה מקיים המצוה כפשוטו: "שהרי אין הדבר יוצא מידי פשוטו בענין המעשה, וצפון בו סוד גנוז ליודעי ח"ן". וכן בשע"ת כאן, מביא מסידור עמודי שמים, שאביו הגאון היה נוהג בימי בחרותו לקיים המימרא כפשוטו.
- האגודה והמהרי"ל (הובא בד"מ ב"ח מג"א סק"ג) ביארו: שהגימטריא של ארור המן וברוך מרדכי היא שווה, וצריך לשתות עד כדי כך שלא יכול לחשב זאת[16].
- הט"ז והמג"א פירשו – שנעשו בפורים ב' טובות לבנ"י, אחת: שנעשה המן ארור (מפלת המן), וטובה שניה גדולה מזו, שנעשה 'ברוך מרדכי', וישתה עד שלא יבחין בין מעלת טובה זו, על מעלת טובה השניה.
- היד אפרים (רבי אפרים זלמן מרגליות, ומודפס בגיליון השו"ע) כותב שגילו לו בחזיון הלילה שעד דלא ידע פירושו עד – ולא עד בכלל[17].
- המהרש"א (ב"מ כג ע"ב) מבאר (את דברי הגמ' – "בתלת מילי עבידא רבנן דמשני במילייהו") וז"ל: "בפוריא, דחייב אדם לבסומי, עבידי רבנן דמשנין לומר שלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כ"כ ויודע". [שו"ר שכ"כ בנמוקי יוסף[18]].
- השפת אמת (מגילה ז' ע"ב) והעמק ברכה (בשם הגר"י סלנטר) כתבו: ש'עד דלא ידע' איננו השיעור של קיום המצוה, אלא – השיעור שבו פטורים מהמצוה. שאין הכוונה שמחויב להשתכר עד שלא ידע, אלא החיוב חל עליו כל היום לשתות, וכל שעסוק במשתה ושותה, מקיים את חיובו. ואם הגיע למצב ש'לא ידע' כבר אינו מחוייב להמשיך לשתות[19].
- הלשון עד דלא ידע הוא לאו דוקא, והוא לשון הבאי, כדאמרינן בעלמא 'דברו חכמים לשון הבאי' (רבינו מאיר המעילי, בספר המאורות מגילה ז).
- ביאור עמוק של הרבי (לקו"ש ז' עמ' 20) בקצרה: ע"י עבודת השמחה, מביט היהודי לעומק ושרש הדברים, וכשרואה את 'ארור המן', רואה הוא בזה רק את הכוונה שבבריאת המן – שיהיה 'ברוך מרדכי'. וביתר ביאור: האמת של כל דבר, היא מטרתו לשמה הוא נברא. (מטרתן של הצרות, השטן והיצר הרע, הם ג"כ לטובה, כמ"ש בבריאה 'טוב מאוד' ואמרז"ל שזה היצר הרע) וכוונת בריאת המן, הייתה בכדי שיהיה 'ונהפוך הוא' – 'ברוך מרדכי'. אכן היהודי ע"י עבודת השמחה שלו בפורים, מגיע לדרגא כזו, שרואה את העומק (והאמת) של כל דבר, שאין הבדל בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי', ששניהם אותה הכוונה. וב'ארור המן' הוא רואה רק את האמת ש'ברוך מרדכי'. [וכח זה להפוך את ה'ארור המן' ל'ברוך מרדכי' בא ע"י העבודה של היהודי באופן של 'לא ידע' כלומר: שהוא בטל לה' עד כדי כך, שעושה גם כשלא מבין. וזה מביא ב'מדה כנגד מדה' שהקב"ה מתנהג עמנו ג"כ למעלה מה'דעת'[20] שלו כביכול, וממילא הופכים את ה'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'] עיי"ש באריכות ובפירוט.
סיכום לענין שיעור השתיה הנצרך:
- לתוס' ור"ן – הוא שיעור כזה, שלא יכול לומר את כל הפזמון.
- לפי הרמב"ם – הוא שיעור כזה, שע"י ששתה הוא נרדם. [ולרמ"א, אפשר אולי גם ללכת לישון בכוונה, אחרי ששתה 'יותר מלימודו']
- לב"ח (בדעת הטור) וחכם צבי – הפירוש הוא כפשוטו שהוא שיכור כלוט.
- להאגודה מהרי"ל וכו' – צריך לשתות באופן שלא ידע לחשב הבדל הגימטריא כנ"ל.
- לט"ז ומג"א – עיין פירושם לעיל.
- לפי היד אפרים, והמעילי – צריך לשתות ולא להגיע לעד דלא ידע. (עד ולא עד בכלל).
- לפי הנמקו"י והמהרש"א– לא צ"ל ממש שיכור, אלא מספיק שעושה את עצמו.
- לפי השפ"א והעמק ברכה – הענין הוא לשתות, ואם השתכר השתכר, אבל כל ששותה כמה שיכול קיים את ה'חייב איניש'.
- לרבינו המעילי, הוא לאו דוקא, וצ"ע מהו השיעור א"כ.
* וצל"ע, האם ביאורים אלו, סותרים את פסק הרמ"א, ששותה וישן וכו', שמצד אחד נראה שלדעת רוב הדיעות צריך להשתכר דוקא, רק שנתנו הסברים לאיזה 'לא ידע' מגיע בשכרותו. אבל מצד שני אפשר לומר, שכיון שישן, הרי הוא ממילא בדרגא של 'לא ידע' כל אחד כפי שביארואת הכוונה בזה. [ונראה יותר כצד הא'. ודו"ק[21]].
[ד]
שתיה 'עד דלא ידע' פשוטו כמשמעו:
הנה כבר התבאר לעיל, שפשטות דברי המחבר, הוא שצריך לשתות 'עד דלא ידע' כפשוטו. [אלא שכתבו כמה אחרונים (א"ר ועוד הובא בביה"ל) שאינו 'חיוב' לעיכובא, אלא למצוה מן המובחר]. ובדעת הרמ"א, יש מקום לדון, אך נראה שלא שולל את הדבר, ורק בא לומר שאפשר להסתפק בשינה.
ומענין לציין למה שאמר הרבי (התועדויות תשמ"ט ח"ב עמ' 454, מובא בשעה"מ פורים סי' ל"א) וז"ל: "… בענין השמחה – שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, 'עד דלא ידע'. ובזה גופא – לא כמו אלו שיוצאים יד"ח 'עד דלא ידע', ע"י שינה (כמבואר בשו"ע[22]), אלא מקיים הציווי לבסומי וכו' כפשוטו (מבלי לחפש היתרים ופשרות – אע"פ שבנדו"ז אי"ז 'פשרה' אלא דין גלוי בשו"ע). ואשרי חלקו וגדול זכותו, ויהי רצון, שמנו יראו וכן יעשו[23]"
עוד נקודה מעניינת, בנוגע 'להוציא יד"ח ב'עד דלא ידע': ידוע מנהג הרבי לבקש ממישהו מהקהל ש'יוציא יד"ח את כולם ב'עד דלא ידע' כפשוטו. ובמכתב בנוגע לזה (לקו"ש חכ"א עמ' 492) כותב הרבי וז"ל: "ת"ח על הערת-הארת כת"ר היפה מדברי ראשונים[24], מובן שהמדובר בהתועדות, שאחד יתבסם עד דלא ידעי ויוציא את הרואים[25], אין הכוונה יוציא קיום חיוב זה (ממש) שה"ז חיוב שבגופו, אלא שבשאי אפשר יעשו עכ"פ כנ"ל".
ומסיים שם: "ועוד ועיקר – פשיטא שאם אינו מקיים עד דלא ידעי – אי"ז פוטרו כלל מלהיות שמח בפורים, וכשרואה חברו שמח בשלימות (עד דלא ידעי) חושב על דבר שמחת דלא ידעי, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עי"ז מתוסף בשמחתו הוא, ומעין זו שרואה בחבירו, ולאח"ז קל לו יותר (נעשה מוכשר יותר) לבוא גם בעצמו לאופן עד דלא ידעי".
* ובסידור יעב"ץ, כותב על אביו החכם צבי, שהיה מקיים המצוה של לבסומי עד דלא ידע – כפשוטו. וכן בשע"ת על אתר, מביא מסידור שער השמים, שכ"נ אביו בבחרותו. [וכבר הובא לעיל, שהב"ח פירש את דברי הטור כפשוטם שעד דלא ידע ממש שהוא שיכור כלוט]ץ
מקרים שבהם אין לשתות הרבה:
כתב בספר חיי אדם (כלל קנה ל') ובקיצור שו"ע (קמ"ב ו'), שמי שיודע שע"י שתיית הרבה יין יכול לבוא לזלזול במצוות או בברכות, מוטב שלא ישתכר, כי קדוש היום לאדוננו. ובשו"ת התעוררות תשובה (סי' תצא), מציע לברך ברהמ"ז כשעוד ראשו צלול, ולהמשיך השתיה אח"כ.
וראה גם דברים חריפים שאמר הרבי בענין זה (התוועדויות תשד"מ עמ' 1119) : "פשוט וברור ששמחת פורים אינה דוחה ח"ו מ"ע ומל"ת שבתורה, ועאכו"כ – האיסור דלשון הרע, כדאיתא בגמ' שהוא איסור חמור ביותר, כנגד ג' העבירות עליהם אמרו 'יהרג ואל יעבור' ! … ועד"ז הענין דהוצאת שם רע, ועאכו"כ – הרמת יד ! … בודאי כל ישראל בחזקת כשרות, ועאכו"כ שאין מקום לחשוד שיהודי ינצל … עבור עניינים הפכיים … מחשבת המן הרעש ויורשו – היצר הרע הזה ! פשיטא שלא נחשדו ישראל על זה ! אמנם ע"פ הוראת רז"ל 'אין מזרזין אלא למזורזין' דוקא לאלו ש'מזורזין' בלאה"כ – בודאי לא יקפיד אף א' על כך שמזכירים ומזרזים אודות ענין זה…".
נשים, אינן מחויבות ואינן נוהגות בשתיה יותר מהרגילות בפורים. עיין בשעה"צ סי' קצ"ו ו' שכתב שהטעם שלא חייבו חז"ל את הנשים בזימון, הוא כיון שמצוה מן המובחר לזמן ביין, ובאשה זהו גנאי. עיין בנטעי גבריאל הל' פורים פע"ג. [ולהעיר מכתובות דף סה. ופנ"י שם].
[ה]
האם צריך לשתות דוקא 'יין', או גם שאר משקים המשכרים ?
דוקא יין –
כך משמע מלשון רש"י והרמב"ם. ז"ל רש"י (מגילה ז: על דברי רבא מיחייב איניש לבסומי וכו'): "לאבסומי – להשתכר ביין".[26] ולשון הרמב"ם[27]: "ושותה יין, עד שישתכר וירדם בשכרותו". [וראה בהערה 15 מרעק"א שהביא שכ"מ בשו"ת הרדב"ז, ומה'רוקח']
והטעם נראה- ע"פ מש"כ הא"ר והאבודרהם הובא בביה"ל והובא לעיל וז"ל: "וי"ל: מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו ע"י משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין". [עיין הערה[28]]
גם שאר משקים –
וראה ב'מקראי קדש', שאחר שהביא את כ"ז כתב: "אבל העולם אינם נזהרים בזה ומשתכרים ביי"ש, בבירה וכדומה".
ובספר 'שבילי דוד' כתב שלא דוקא יין, ודייק מלשון רבא שכתב לבסומי ולא כתב ביין דוקא. וכן מנהג העולם, וכן אצל הרבי היה 'משקה' ולא יין דוקא[29].
והגר"מ שטרנברוך (מוע"ז ח"ב סי' קצ) כותב שאפשר לקבוע את עיקר שתייתו על היין, ולהוסיף על זה עוד משקאות משכרים.
שתי נקודות לעיון :
- איך יבארו אותם ראשונים, הסוברים שהלכה כרבא, את טענת רבינו אפרים שמהמעשה של רבה ור"ז, מוכח שאין לשתות ?
ביאר הפרי חדש – שאין להוכיח ממעשה זה כדברי רבינו אפרים, אלא אדרבה ממעשה זה מוכח כדעת רבא. והראיה היא מכך שר' זירא סירב בשנה שלאח"ז לקיים שוב סעודת פורים עם רבה (מחשש שיקרה שוב כשנה שעברה, ולא יתרחש נס), ולדברי רבינו אפרים, אין חשש, שהרי לאחר מה שקרה, לא ישתו וישתכרו עד כדי כך, ומדוע סירב ר' זירא ? א"כ אומר הפר"ח אדרבה – מביאה הגמ' מעשה זה להוכיח שההלכה כדברי רבא[30]. [אמנם דעת הפר"ח למעשה היא, שבדורותינו אין לשתות כ"כ[31]] * ועיין מש"כ בחת"ס (או"ח סי' קצ"ו) ליישב את דעת רבינו אפרים, שבכ"ז למד ממעשה רבה ור"ז שלא כרבא. וכן בכת"ס (קנ"ו א') עיי"ש.
- כמה צריך לשתות לדעת רבינו אפרים (והפוסקים כוותיה):
והנה גם לדעת רבינו אפרים, שנדחתה דעת רבא מהלכה, אין הכוונה שאין צריכים לשתות כלל, אלא שה'שיעור' שנתן רבא 'עד דלא ידע…' נדהה, אבל לשתות צריך, ויותר מהרגילות. כך מבואר בב"ח שפסק כרבינו אפרים, אך כתב שדוקא 'לבסומי עד דלא ידע' הוא שנדחה, אבל מ"מ צריך לשתות יותר מלימודו… ויהיה שתוי, ואפילו שיכור, באופן שלא יכול לדבר עם המלך. וכן משמע מדברי הפר"ח שגם לדעת רבינו אפרים צריך לשתות יותר מרגילותו.
וכמו כן פשוט, שלכל הדעות צריך להוסיף באכילה ושתיה, וכמו שכתוב במגילה 'ימי משתה ושמחה'. ראה לדוגמא במאירי שסבור כ'מקצת הגאונים' (כלשונו) שדברי רבא נדחו, ואעפ"כ כותב: "חייב אדם להרבות בשמחה יום זה ובאכילה ובשתייה עד שלא יחסר שום דבר. ומ"מ אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא שמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' ית' והודאה על הניסים שהיה לנו[32] ". ומעין זה כתב בשבלי הלקט.
[1] לדעת רבינו אפרים, דברי רבא נדחו (ולכן הגמ' מביאה מיד אח"כ את הסיפור ש'קם רבה ושחט לר' זירא', לציין שאין הלכה כרבא. ופסקו כמותו הר"ן בעל המאור והב"ח. אמנם לרוב הדעות הלכה כרבא, שכך פסקו התוס', רי"ף, רמב"ם, רא"ש, טור ושלחן ערוך סי' תרצ"ה. (ומהסיפור מרבה ור' זירא אפשר להוכיח להיפך, שרבה השתכר הרבה, ולשנה אחרת, חשש ר' זירא שלא יתרחש שוב נס, משמע שמתעתד רבה להשתכר שוב).
[2] כך כתב ב'הגהות מיימוניות' בשם הראבי"ה – שכל דברי רבא הם ל'מצוה' ואינם לעיכובא. והובא להלכה בביה"ל, בשם האליה רבה.
[3] ולהעיר מדברי שעה"צ בסי' קצ"ו שאף שאשה חייבת בזימון (כאשר ג' אנשים מזמנים), לא תיקנו חז"ל זימון לג' נשים, כי מצוה מן המובחר לזמן ביין, ולאשה זה גנאי.
[4] לביאור מעשה זה: ראה במהרש"א שם. ובשו"ת חת"ס או"ח סי' קפ"ה וקצ"ה. ובלקוטי שיחות חל"א ע' 177 ביאור נפלא. ואכמ"ל.
[5] שביארו את הדין של: 'עד דלא ידע..' (ראה בהמשך) משמע, שמסכימים לעצם הדין.
[6] וצ"ל שסובר הרמב"ם שלמרות שהלכה כרבא שצריך להגיע ל'עד דלא ידע…'. מ"מ בזה שנרדם מתוך שכרותו, הגיע ל'עד דלא ידע' שהרי בשינה לא 'יודעים'. [ומובן מה שכתב 'ירדם בשכרותו' ! שלא מועיל ללכת לישון סתם, ולומר שבזה קיים 'עד דלא ידע..' כי הרי החיוב הוא 'לבסומי עד דלא ידע'. ורק זאת מחדש הרמב"ם שאם שתה והגיע לדרגת 'לבסומי', אפי' שעדיין לא ה0גיע ל'עד דלא ידע..' הרי שאם הולך לישון "מתוך שכרותו" – ששכרותו היא שמביאתו לשינה, נחשב הדבר שקיים 'לבסומי – עד דלא ידע..']
[7] וצריך חיפוש ועיון, האם דעת הפוסקים כראבי"ה זה ? (לא עיינתי בזה). שו"ר שה'דרכי משה'. וכן בביה"ל בשם הא"ר, הביאו את דברי ההגהות מיימוניות להלכה.
[8]ראה לקמן שלפי ה'מקראי קדש' (מהגאון הרב צבי פסח פרנק) יש נפק"מ בין דעת הרמב"ם לדעת הרמ"א. [ולאחר העיון נראה שאין הדין עמו. וכדלקמן]
[9] כבר הבאנו לעיל שכ"ה דעת האורחות חיים, והכל בו. ואולי כן היא גם דעת הרמ"א. (ע"פ ביאור הגר"א). ויש לציין שהב"י הביא את דברי האורחות חיים הנ"ל. וכ"כ המאירי הובא לעיל בלשונו ("ומ"מ אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות.."). וראה גם מש"כ החיי"א (הובא בביה"ל כאן): "…ואמנם – היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות, בנט"י וברכה וברהמ"ז, או שלא יתפלל מנחה או מעריב, או שינהג קלות ראש, מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים".
ובביאור הגר"א על דברי הרמ"א מציין לגמ' בפסחים קי"ג: "שלשה הקב"ה אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר וכו'" ולגמ' ביומא עה. (עה"פ במשלי): "כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים" ר' אמי ור' אסי: חד אמר כל הנותן עינו בכוס (אוהב שכרות – רש"י) כל העריות כולם דומות עליו כ'מישור' (ע"פ מש"כ בפסוק 'יתהלך במישרים'. והפירוש: שנראה לו מותר). וחד אמר: כל העולם דומה עליו כמישור (ממון אחרים דומה לו כהיתר. רש"י). משמע ג"כ שכוונתו לומר שלא טוב להשתכר.
ונציין לכמה דברים שכתובים בענין שתיית היין :
במדרש אבכיר (הובא בילק"ש פר' נח) 'ויטע כרם': בא לקראתו השטן אמר לו רצונך שנטעינה יחדיו אני ואתה, אמר לו הן. מיד הביא תחילה רחלה אחת ושחטה על הגפן, ואח"כ אריה אחד ושחטו על הגפן, וחזיר אחד ושחטו על אותו הגפן. מפני מה עשה כן השטן – כשאדם שותה כוס א' הוא כרחלה עניו ושפל רוח, וכשהוא שותה ב' כוסות מיד נעשה גיבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר מי כמוני, וכשהוא שותה ג' או ד' מיד הוא נעשה כחזיר שמתלכלך בטיט ורפש. אף הוא מתלכלך במי רגליים". ע"כ.
עוד מובא שם – "וישת מן היין": שתה בלא מדה ונתבזה… "ויתגל בתוך אהלה": ויגל אין כתיב כאן אלא ויתגל, גרם לו גלות ולדורותיו".
ועוד שם – "י' שבטים לא גלו אלא בשביל היין. הה"ד 'הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, מאחר בנשף יין ידליקם". שבט יהודה ובנימין לא גלו אלא בשביל היין, שנאמר 'וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו".
ועוד שם – לעולם אל תהי להוט אחר היין שכל פרשת היין כתיב ביה 'ווי' ארבע עשר פעמים (וייחל, וייטע, ויישת, וישכר..).
ועוד – "ויחל נח": א"ל הקב"ה לנח לא היה לך ללמוד מאדה"ר שלא גרם לו אלא יין. כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדה"ר גפן היה. אין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין.
* אך כבר הבאנו לעיל, מש"כ בביה"ל לבאר זה שאמרו חז"ל לשתות ולהשתכר בפורים. (שו"ר שמקורו קדום, והוא ב'אבודרהם')
[10] ז"ל הרמב"ם (פ"ב הט"ו): "ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו". (ובמגיד משנה, והגהות מיימוניות שם, ציינו שמקורו של הרמב"ם הם דברי רבא.
[11] הוא הרמ"א בביאורו לטור.
[12] בספר 'מקראי קדש', הקשה דאם הכוונה ברמ"א היא כך, מדוע צויין למהרי"ל, והרי זוהי דעת הרמב"ם ? ולכן מחדש, שלפי הרמב"ם צריך להשתכר אלא שלא צריך שיהיה 'עד דלא ידע..' ממש, רק שמתוך השכרות ירדם ויהיה אז 'עד דלא ידע..'. אבל לפי הרמ"א, לא צריך להשתכר כלל, אלא צריך לשתות קצת יותר מהרגילות, שזה יביא אותו לשינה ובזה יקיים עד דלא ידע.
ולפי מש"כ קושיא מעיקרא ליתא, שה"ז טעות הדפוס, וכוונת הרמ"א היא למש"כ הוא עצמו בד"מ, ובד"מ כתב בפירוש ש'כן משמע ברמב"ם'. וא"כ ליתא לחילוק של בעל ה'מקראי קדש', וכוונת שניהם שישתה וישתכר קצת, ובזה ישן ויקיים 'עד דלא ידע..' בשינה. [ולבד זאת קשה מש"כ שהרי, גם ברמ"א כתוב 'שלא ישתכר כל כך' והיינו שלא צריך 'כל כך' כמו שכתב המחבר 'עד דלא ידע', ואם כדברי המקראי קדש היה צ"ל 'שלא ישתכר' (בלי לומר 'כ"כ'). ובאמת כשמציין לדברי הרמ"א העתיק 'שלא ישתכר' והשמיט המילים 'כל כך' !]
שו"ר השנה (תשס"ט) שגם הרבי כתב כבעל המקראי קדש וז"ל (שעה"מ פורים עמ' קלט הע' 29 [מוגה]): "הרמ"א כתב עד"ז (בשם המהרי"ל) "וי"א דא"צ להשתכר אלא שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי". אבל לכאורה אי"ז שיטת הרמב"ם, דהרמ"א מקדים "דא"צ להשתכר" והרמב"ם כתב "שישתכר", וכן להרמב"ם צריך שירדם 'מתוך' השכרות, וברמ"א משמע ששותה יין ושוב 'הולך' לישון". [וכ"כ לעיל, שהרמ"א עצמו בד"מ מביא שכ"מ ברמב"ם ! ומענין גם שהרבי ציין לדברי הרמ"א והשמיט את המילה 'כ"כ' !]
[14] ויתפרש כך: עד דלא ידע בין – ארור המן לברוך מרדכי, והלאה… עד סוף הפזמון.
[15] הוא אומר זאת בדעת הטור, אבל דעתו למעשה אחרת
[16] וראה מה שתמה הרבי ע"ז (לקו"ש ח"ז עמ' 20 ואילך): "השיערו של לבסומי 'שלא ידע לחשוב', אינו שייך דוקא לגימטריא של 'ארור המן וברוך מרדכי', אדם 'מבוסם' אינו יכול לחשב שום גימטריא, גם זו הפשוטה מ'ארור המן וברוך מרדכי'. וא"כ מדוע שיערה הגמ' את מדת ה'בסומי' דוקא ב'לא ידע בין ארור המן לברך מרדכי ?". ועיי"ש עוד שאלות.
[17] שו"ר בנטעי גבריאל, שכ"כ כבר בראשונים, בספר המאורות מגילה דף ז' לרבינו מאיר המעילי וז"ל: ומחייב איניש לבסומי בפוריא, והוא דידע בין ברוך מרדכי לארור המן. והאי דאמרינן בגמרא עד דלא ידע וכו', עד ולא עד בכלל הוא. [ראה לקמן פירוש העמק ברכה והשפ"א, והשווה לפירוש זה, ועיין אם יש נפק"מ].
[18] ובנמוק"י על מגילה דף ז ע"ב כתב ג"כ כך וז"ל: "לא שישתגע בשכרותו וימשך אחר שחוק וקלות ראש וניבול פה שזה לא יקרא שמחה אלא הוללות וסכלות ולא תיקנו נביאים ראשונים אלא למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ברוך". [כך הביא בפסקי תשובות. ומוסיף שם, שאולי כיון שהחטא שע"י היתה גזירת המן היא שהשתחוו לצלם, ואומרת הגמ' ש'לא עשו אלא לפנים' (=כאילו), לכן אולי מרמזים זאת ע"י שעושים ג"כ לפנים, שרק נראה שיכור. (ואולי זאת סיבת התחפושות וכו' ? שו"ר שכ"כ בספר בני יששכר מובא בטעמי המנהגים).
[19] ז"ל העמק ברכה (הגאון הרב אריה פומרנצי'ק זצ"ל): "שמעתי בשם הגאון מרן ר' ישראל סלנטר ז"ל שאמר, הא דחייב לבסומי עד דלא ידע וכו', אין פירושו שחייב להשתכר ואינו יוצא ידי המצוה אם לא נעשה שכור מהיין, אלא עיקר המצוה היא רק לשתות יין ולהתבסם, אבל אינו נפטר אם כבר שתה ונתבסם, אלא מחויב עוד לחזור ולשתות וככה נמכשת חיוב מצוה זושל משתה ושמחה כל יום פורים, ואינו נפטר ממנה עד שישתכר ולא ידע בין ארור המן וכו', שאז נפטר ממצוה זו, כדין שכור ושוטה שפטור ממצות. (אח"כ מדיין בלשון הרמב"ם שלענין אכילת בשר בפורים כתב "שיאכל" בשר, אבל לענין יין כתב "ושותה" יין (בל' הוה) משמע פעולה נמשכת . אמנם ברש"י מפורש להיפך שכתב 'להשתכר ביין', משמע שהמצוה להשתכר דוקא).
[20] שם בשיחה מסביר איך זה שהתשובה יכול לכפר על העבירות שאדם עושה, הרי סוף סוף הוא עבר על רצון ה' ? ומבאר שהקב"ה אינו מוגבל ח"ו גם בזה, וכשעושים תשובה, גורמים שהקב"ה כיבכול מתעלה מעל רצונותיו (הרצונות שלא נעבור עבירות) ובבחי' זאת, לא נוגע לו אם עברנו עבירה. [ובלשון החסידות: המצוות והעבירות הם רצונותיו של הקב"ה, אבל התשובה מביאה אותו לעצמותו יתברך, שהוא 'בעל הרצון'). אפשר לתת לזה משל: מאדם שעבר על החוק, ונקנס ע"י המשטרה, השוטר לא יכול 'לוותר' לו על הקנס, שה"ה 'עבר על החוק' אבל אם ילך אל השופט (זה שעושה את החוקים) ויבקש סליחה, וכו', יכול השופט לוותר.
[21] ולאחר העיון י"ל: שסוברים הפוסקים שגם לרמ"א יש לכתחילה (או למצוה מן המובחר וכו') לקיים 'עד דלא ידע' כפשוטו (כדעת המחבר) אלא בא הרמ"א לומר שי"א שא"צ כ"כ, אבל לכתחילה כן. ולכן מסבירים ומבארים מהו השיעור של ה'עד דלא ידע', אשר 'יותר' מזה אין צריכים (או שאינו טוב).
[22] ומציין שם לרמ"א עליו דננו לעיל. רואים שהבין ג"כ שהרמ"א אינו אוסר את השתיה עד דלא ידע, אלא רק שיש 'היתר' ש'אין צריך' ממש עד דלא ידע, ויכול להסתפק בזה שישן וכו'. והוא כמ"ש לעיל שהרמ"א כרמב"ם ולא ככל בו, וכן דלא כט"ז וגר"א. ודו"ק.
[23]וממשיך שם שישנה הבטחה שבודאי לא יצא מזה דבר בלתי רצוי, ומוכיח מזה שלא מצאנו בפורים שצריכים להעמיד שוטרים וכו', כפי שמצאנו בנוגע ליו"ט (שו"ע סי' תקכ"ט). אמנם יש להעיר ממה שאמר הרבי במק"א (התועדויות תשד"מ ב' עמ' 1119) וז"ל: בימי הפורים ישנו החיוב 'לבסומי עד דלא ידע', וזאת – כאשר עושה זאת אך ורק מפני וע"פ ציווי התורה, ובאופן כזה – הרי התורה שומרת עליו שלא יבא לידי ענין בלתי רצו.
[24] שהעיר שיש מקור בדברי הראשונים (רבינו אביגדור מבעלי התוס', עה"ת פר' תצא) שאפשר להוציא יד"ח בחיוב של לבסומי. כי הוא מסביר ש'לבסומי' הוא לבסם אחרים כלומר לשמח אחרים, אבל אם הוא עצמו שיכור אי"ז שמחה אלא טירוף הדעת. [נ"ל שהמעיר הוא הרב גבריאל ציננער בעמח"ס נטעי גבריאל, שבספרו על פורים, פרק ע"ג הע' א' הביא את דברי רבינו אביגדור הנ"ל, ומציין לדברי הרבי אלו – אמנם לזלה"ב מה קשור רבינו אביגדור לזה, שה"ה רק אומר שהחיוב בפורים או לבסם אחרים, ולא להתבסם בעצמו. ומלבד עצם דבריו שלזלה"ב (שהרי אם החיוב לבסם אחרים, הרי כאו"א יבסם את השני וממילא יהיו כולם מבוסמים, וחוזרת שאלתו, שאי"ז שמחה אלא טירוף הדעת. וקשה מאוד לומר שכוונתו רק ל'בני ביתו' שאינם חייבים), ולא מדבר על הנושא דידן, שהוא שהוא משתכר ומוציא יד"ח אדם אחר ע"י שכרותו הוא ? וצ"ע. ].
[25]מענין הוא דיוק לשונו 'הרואים' ! משמע שלא 'מוציא' רק את הרואים ולא את מי שנמצא שם באותו מקום וכדו'. ומהמשך הדברים מובן יותר, שהרי אין הכוונה כאן ממש 'להוציא' יד"ח, אלא רק להוסיף שמחה וכדו', ומובן שזה מוסיף שמחה וכו', במי שרואה (וכלשונו בהמשך "… וכשרואה חברו שמח …").
[26] כתבתי 'משמע', כי אפ"ל שדיבר רש"י בהווה, ששותים יין, אבל אין כוונתו לשלול משקים אחרים המשכרים. אבל באמת קשה לומר כן, שאם אין כוונת רש"י לומר שצריך להשתכר ביין, לשם מה זקוק להזכיר 'יין' ? וכי בא ללמדנו האיך משתכרים ? והיה די לומר "לבסומי – להשתכר". שו"ר שרעק"א הבין שרש"י מתכוין דוקא ליין ולכן הקשה שם (בגיליוני הש"ס) 'צ"ע מנ"ל הא דהחיוב דוקא ביין ואינו יוצא גם בשאר משקה המשכר'. והרי 'משתה' אינו מורה על 'יין' דוקא, אלא כל שתיה דניחא ליה. ומביא משו"ת רדב"ז (ח"א סי' תסב) שמוכח שהמצווה דווקא ביין. וכ"ה ברוקח (סי' רלז). 'מחייב איניש לאבסומי בפוריא וכו', פי' ירבה במשתה יין. ונשאר בצ"ע. [ההוכחה שהביא רעק"א מהרדב"ז היא כך. הרדב"ז דן שם באחד שנדר שלא ישתה יין עד שיחזור לביתו, האם הוא מותר ביין של מצוה (שלא ע"ז נדר) כגון קידוש וארבע כוסות ופורים. ומזה שכתב שבפורים הוא מצוה הוכיח רעק"א שהמצוה דוקא ביין. וכתב ע"ז ב'מקראי קדש', שאינה ראיה כ"כ, שהרי גם קידוש אפשר לקיים בפת או בחמר מדינה, ואעפ"כ קרא לזה 'יין של מצוה' ! אלא שאפ"ל שבקידוש, יש הידור עכ"פ שיהיה ביין]
[27] ולהעיר שברמב"ם החדש מהדרות פנרקל, הביאו שבכמה כת"י אין את המילה יין.
[28] כ"כ הטעם ב'מקראי קדש'. ובנטעי גבריאל הביא מעוד ראשונים שכתבו כך (רבינו חיים ב"ר שמואל תלמיד הרשב"א, ורבינו יוסף בן דוד הדיין מסרגוסה תלמיד הר"ן), שהטעם ששותים יין הוא כי הנס נעשה בזכות זה, וכמו שהמצה בפסח היא לזכר שלא הספיק להחמיץ וכו'. ורצה לומר עוד טעם משום שדוקא ביין כתוב 'ויין ישמח לבב אנוש'. אך הביא גמ' בב"מ סו: שגם על שכר שייך לומר ויין ישמח לבב אנוש. [בגמ' שם רצו להוכיח שהאדם שמח מזה שהוא שותה שכר, ודוחה הגמ' "דילמא לפכוחיה פחדיה קא שתי" ופירש"י – להפיג דאגתו … דכתיב 'ויין ישמח לבב אנוש'. והרי מדובר באדם ששותה 'שיכרא' כנ"ל] ומביאים הפוס' גמ' זו גם לענין רביעית יין ביו"ט משום 'ושמחת בחגיך', שמשמע מכאן שאפשר לצאת גם בשאר משקים. (מועדים כהלכה של הרב פרקש).
[29] אמנם להעיר ממש"כ בספר השיחות תשל"ט: "מיד כשנכנס כ"ק אד"ש להתוועדות אמר: היות והיום פורים נתחיל, לא עם דיבורים, אלא עם ניגון. ניגנו ניגון שמחה משך זמן ולאחר מכן אמר: אם ניגון שלא מוזכר בהלכה, עאכו"כ בנוגע "לבסומי בפוריא" וכפי שרש"י מפרש – "ביין", ודאי שצריך להיות תיכף לאחר מכן [לאחר השירה] אמירת לחיים ודווקא ביין. לחיים לחיים.
[30] ומוסיף ב'יד אפרים' (בביאורו שעל השו"ע בהלכה זו), שאדרבה לכך מביאה הגמ' סיפור זה, לומר שצדק רבא שצריך לשתות 'רק' עד דלא ידע .. ולא יותר. ומביאים לכך מעשה שעברו על דברי רבא ושתו 'יותר' ממה שאמר, ולמה שזה הביא.
[31] ז"ל: "ומיהו עתה שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רבינו אפרים ז"ל ושלא לשתות אלא מעט קט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יוצא יד"ח כיון שכוונתו לשמים כדי שלא להכשל בשום מקרה רע, וישא ברכה מאת ה'"
[32] צריך לעיין בכוונת דברי המאירי, דאם בא לומר שאין הלכה כרבא, ניחא. אבל נשמע מדבריו כאילו לדעת רבא צריך לעשות 'שמחה של הוללות' ? ונראה לומר – שכוונתו שכיון שצריך לעשות שמחה שתביא לאהבת ה' וכו', אין לעשות כמו רבא, כי רוב האנשים לא יגיעו לתכלית המכוון בשמחה, אלא יגיעו לשמחה של הוללות, וזהו הכוונה שנדחו דברי רבא, שראו חז"ל שאחריו, שאין העם בדרגא כזאת שיוכלו לקיים שמחה כדבעי אם ישתו כל כך. [וכ"ש ממעשה של רבה ור"ז שהיו אנשים גדולים].
שו"ר מש"כ בביה"ל כאן וז"ל: חייב איניש – וא"ת האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול ? וי"ל: מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה, ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהיה נזכר הנס הגדול בשתיית היין".
אמנם זהו הסבר לדיעות שסוברות שצריך להשתכר, אבל לדיעות שא"צ (רמ"א וכו') הרי הביא הגר"א ב' מקומות בש"ס שזה לא טוב להשתכר, וכן את דברי ה'כל בו' שזהו עבירה גדולה.